את הרב נחום רבינוביץ' הכיר הרב שלום גולד עוד בטורונטו, בזמן ששניהם כיהנו כרבנים בקהילה היהודית.
שנים אחר כך, כשהם כבר נושאים בתפקידים רבניים שונים בארץ ישראל, צלצל הטלפון של הרב גולד ומעבר לקו נשמע קולו של ידידו מימי ארצות הברית. הנושא: צעדיה הרי האסון של הממשלה, והדרכים שבהן עלינו לפעול נגדם.
"באחד הימים שאחרי חגי תשרי תשנ"ד, בשעת לילה מאוחרת, התקשר אליי הרב נחום רבינוביץ', ראש ישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים", סיפר הרב גולד זצ"ל, שכיהן אז כדיקן מכללת ירושלים, בריאיון שערכתי עימו בעבר. "הוא ביקש לדבר איתי בעניין התארגנות של רבנים נגד הסכמי אוסלו. הוא אמר לי שהרב אברהם שפירא מתכוון לארגן רבנים לאותה המטרה בדיוק ושכדאי לי לברר איתו את העניין. הוא מסר לי את מספר הטלפון של הרב שבתאי זליקוביץ' מקריית החינוך במבשרת ציון אשר מטפל בפרטי ההתארגנות. התקשרתי אליו מיד באותו הלילה, ואחרי שיחה קצרה הבעתי רצון לשתף פעולה ולהגיע לביתו של הרב".
השיחה הזאת לא הגיעה לרב גולד במקרה. מאז הקיץ הוא הסתובב בין פורומים רבניים בניסיון לגבש יוזמה שתתנגד להסכמים בצורה אפקטיבית. הוא כבר שוחח עם ארגון רבני ישראל של הרב שאר ישוב כהן וחבר רבני המפד"ל, אך ההתארגנות לא הבשילה. הרב רבינוביץ' זצ"ל, ששמע על התארגנות מקבילה של הרב שבתי זליקוביץ', היה השדכן.
הרב שבתי זליקוביץ' היה אז מנהל קריית החינוך 'קול מבשר' במבשרת ציון, והרעיון שהגה כלל כינוס המוני של רבני ישראל נגד הסכמי אוסלו. זליקוביץ' העלה את הצעתו בפני שלושה מחשובי הרבנים של הציונות הדתית: הרב שאול ישראלי, הרב אברהם שפירא והרב משה צבי נריה. כשהרב שפירא העניק למהלך את ברכתו, יצאה היוזמה לדרך.
כמה ימים לאחר השיחות הליליות בין הרבנים גולד, רבינוביץ' וזליקוביץ', התקיימה ישיבה בהשתתפות קבוצת רבנים בביתו של ר' אברום. "הגעתי לביתו בפעם הראשונה בחיי וזכיתי להיות נוכח כאשר בא לעולם 'איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל'", שחזר הרב גולד. "בתחילת הדרך ישבו בנשיאות של איחוד הרבנים, ביחד עם הרב שפירא זצ"ל, גם הרב משה צבי נריה זצ"ל והרב שאול ישראלי זצ"ל. על רבני אותה קבוצה נמנו הרבנים דב ליאור, הרב זלמן מלמד, הרב חיים דרוקמן, הרב יעקב אריאל, הרב חיים שטיינר, הרב מיכאל הרשקוביץ, הרב יהושע מגנס, הרב דניאל שילה, הרב צפניה דרורי, הרב מאיר פנדל ועוד".
אל הישיבות הוזמנו גם חברי כנסת וראשי מועצת יש"ע, וכן נציגי ההתיישבות שהיו באים ומדווחים על המצב בשטח. "המגמה הכללית של כל השיחות הייתה לשמור על ארץ ישראל ולהשפיע על מי שיכול לעזור", מספר הרב דב ליאור, "כדי שלא תימסר הארץ, כדי שלא נעזבנה בידי זולתנו מן האומות או לשממה כלשון הרמב"ן, הואיל ויש חיוב כיבוש על ארץ ישראל וברור שהגויים רוצים לגזול ולפגוע בעם ישראל". הרב יעקב אריאל, שהשתתף גם הוא בישיבות, מחדד: "המהות של איחוד הרבנים הייתה אמירה רבנית אידאולוגיות ולא פוליטית. רבנים שידברו בשפה אידאולוגית על כך שחלקי ארץ ישראל הם דברי תורה, את ארץ ישראל לא עוזבים, אמירה שנאמרה בכל פעם מחדש, והכול על סמך אמרת הרמב"ן שכולם מחזיקים ממנה".
האירוע הראשון שקיים האיחוד בכ' בטבת תשנ"ד היה תפילה המונית בכותל לביטול ההסכמים, בהשתתפות כ־80 אלף מתפללים מכל החוגים, בהם גם הרב יוסף שלום אלישיב והרב עובדיה יוסף. על הקריאה להשתתף בתפילת הרבים היו חתומים עשרות מרבני האיחוד ובראשם הרבנים שפירא, ישראלי ונריה. גם הרב יוסף קאפח, הרב חיים דוד הלוי והרב מרדכי אליהו הצטרפו לקריאה. בהמשך פורסמו גילויי דעת שעיקרם תמיכה בהתיישבות ביש"ע והאיסור לעקור איזושהי נקודה באזורים אלו. "הם הבהירו שעל פי דעת תורה עם ישראל חייב לשלוט בארץ ישראל כולה", משחזר הרב יוסף ארציאל, מיוזמי הקמת 'איחוד הרבנים'. "הייתה מטרייה רחבה של רבנים שגיבתה אז קו תקיף במאבק, מהרב מאזוז ועד רבני חב"ד קיימו כנסים ופרסמו מכתבי תמיכה. הייתה שותפות שקשה לחזור עליה היום, לצערי".
בחול המועד סוכות תשנ"ד ביקר בארץ הרב אהרן סולובייצ'יק, מחשובי הרבנים בארצות הברית. סולובייצ'יק נפגש לשיחה קשה ביותר עם ראש הממשלה יצחק רבין, והשניים נפרדו מתוך קרע אידאולוגי עמוק. לאחר מכן התארח הרב סולובייצ'יק בסוכתו של הרב שפירא. בהמשך השבוע הגיע הרב סולובייצ'יק לקרני שומרון, ונשא שם נאום חריף בגנות הממשלה. ביקורו של הרב סולובייצ'יק בארץ סלל את הדרך לקשר עם נציגי ההסתדרות הרבנים בארצות הברית, והרחיב את מטריית הרבנים שמביעים התנגדות אקטיבית למהלכים שיזמה הממשלה.
בינואר 1994 העלו הרבנים הילוך. קבוצה של עשרה רבנים, בהם הרב חיים דרוקמן, הרב נחום רבינוביץ, הרב שלום גולד, הרב יהושע מגנס והרבנית שפרה בלס מנווה צוף, טסה לארצות הברית. הם יצאו כדי לשכנע את הנהגת הזרמים השונים של יהדות ארצות הברית לא לתמוך בהסכמי אוסלו, ונפגשו עם כל מי שהזדמן להם, מחברי קונגרס, אדמו"רים וראשי ישיבות ועד עיתונאים. "מאות רבנים, מהאדמו"ר מנובומינסק, רבני ישיבה יוניברסיטי, איגוד הרבנים בארצות הברית, חתנו של הרב פיינשטיין הרב טנדלר, ועד העיתונאי הבכיר ועורך הג'ואיש וויק גארי רוזנבלט", סיפר הרב גולד. בשבתות נפרדו הרבנים זה מזה ושמו פעמיהם לבתי הכנסת השונים כדי לדבר נגד הסכמי אוסלו. "היה קור כלבים, הכול היה קרח והיה קשה לנוע ממקום למקום".
למרות הציפיות הרבות, התגובות היו קרירות למדי. "שפכנו את ליבנו ואין תגובות מהרבנים", סיפר בכאב הרב גולד. "הרציתי כמה דקות בפני אחד הרבנים, ותגובתו הייתה 'אני שומע', ומיד קם ממקומו בסימן שנגמרה הפגישה". במובן מסוים, מציין הרב יוסי פרידמן, מזכיר איחוד הרבנים, התמיכה באוסלו נבעה במהותה מהתמיכה האוטומטית של יהדות ארצות הברית במה שראש ממשלת ישראל מחליט. "הם סברו שאם הוא עושה כך, כנראה שהוא מבין יותר ממנו. אנחנו לא יותר ציונים ממנו".
גם שפרה בלס נזכרת ברגעים דומים. "ניסינו לדבר עם העסקנים של הקהילה היהודית והם הגיבו בתגובות מאופקות. אמרתי להם: כולכם מדברים מנומס, אתם יודעים מה עומד כאן על הפרק? מה אנחנו עומדים חס וחלילה להפסיד? אתם חייבים להבין! זה סייע להפשיר אותם קצת, אבל לא יותר מזה".
הסכם חודיביה
פעילות איחוד הרבנים נמשכה במהלך כל החורף, ובאביב התגלגל בדרך מקרה שאחת מאבני הדרך בשיח הישראלי על הסכמי אוסלו נולדה במשרדי האיחוד. יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף שחתום על ההסכמים, נאם אז באחד המסגדים של יוהנסבורג, בירת דרום אפריקה. הנאום שודר ברדיו יוהנסבורג, ואחד מאנשי הקהילה היהודית שם השכיל להקליט אותו. מכיוון שראה בו חשיבות, הוא הזדרז להעביר את ההקלטה לתושב קרני שומרון נד גולדווסר, שבדיוק סיים את ביקורו במדינה והיה בדרכו לעלות על מטוס לישראל. דקות לפני ההמראה הגיעה הקלטת לידיו.
הרב יוסי פרידמן, מזכיר איחוד הרבנים, קיבל את הקלטת ביום שישי. הוא פנה למזרחן הנודע פרופ' משה שרון כדי שיתרגם אותה. בתחילה שרון לא התרגש מהקלטת והגיב באדישות לרב פרידמן. הרב פרידמן הפציר בו: "מה אכפת לך? תבדוק". ביום ראשון בבוקר, שעות לפני כנס מחאה גדול שתוכנן, התקשר שרון לרב פרידמן ואמר לו: "יש לך מושג מה אתה מחזיק ביד? הקלטת הזאת מכילה הכרזה מדהימה מפיו של ערפאת".
זה היה בתחילת חודש סיוון תשנ"ד. בכנס משותף של ארגוני מחאת הימין באותו ערב, בהשתתפות כ־1,500 איש, הושמעה הקלטת הדרמטית לראשונה. "את ההסכם הזה אינני רואה כיותר מאשר ההסכם שנחתם בין נביאנו מוחמד ובני השבט קורייש במכה", נשמע קולו של ערפאת. בדבריו רמז לחוזה חודיביה משנת 628, שבו הבטיח מוחמד שלום לאויביו שבטי קורייש למשך עשר שנים, אך הפר אותו כעבור שנתיים וכבש את מכה, שבה הם שלטו. ערפאת גם הוסיף כי "לפני החתימה התעקשתי לקבל מהישראלים מכתב שירושלים היא אחד מסעיפי הדיון במשא ומתן... ושיזכרו כי אנו אחראים על כל המקומות הקדושים".
בכינוס המשותף של איחוד הרבנים שהתקיים באותו ערב חולקו מאה עותקים של הקלטת. בצוהרי אותו יום היא שודרה ביומן הצהריים של קול ישראל עם העיתונאי ניצן חן, אולם הדגש היה על קריאת הג'יהאד של ערפאת. גם עורכי היומן, מסתבר, עדיין לא הבינו את משמעות דבריו של ערפאת על הסכם חודיביה. המשמעות הובנה רק בדברי ההסבר שנשא פרופ' שרון בכינוס. התקשורת רעשה וגעשה וממשלת ישראל ותומכיה נבוכו. "התקשורת דיברה על הקלטת ארבעה ימים, ואפילו הניו יורק טיימס ביקש שנעביר לו עותק מהקלטת", נזכר הרב פרידמן.
"אין ספק מוציא מידי ודאי"
המאבק של איחוד הרבנים כלל גם מאבק משפטי נגד גורמי שמאל שניסו לחבל בהתארגנות. השותפות של הרבנים הראשיים לישראל בפעילויות של איחוד הרבנים לא מצאה חן בעיניהם, והם גם נקטו בפעולות. "השמאל הישראלי כל כך לא אהב את התערבות הרבנים הראשיים עד כדי כך שאחד מחברי הכנסת של השמאל עתר נגדם לבג"ץ", מספר הרב איתן אייזמן. "נציגת הפרקליטות בדיון, דורית ביניש, פנתה אליי ותהתה מה יש לה להשיב לטענות האלה בבית המשפט. אמרתי לה: תגידי שארץ ישראל זה נושא הלכתי מובהק, אם תרצי אביא לך הרים של מקורות. היא קצת נבהלה, זה לא מסוג הטענות שנוח לה לייצג בבג"ץ. הצעתי שאני אגיע יחד איתה לבית המשפט, ואם היא לא תענה הם ישאלו אותי ואני אשיב. באותו היום היא הלכה לחבר הכנסת שהגיש את העתירה ואמרה לו שימשוך אותה כי אין לו שום סיכוי, וכך היה. הרבנים היו תקיפים ובעלי עמדה ברורה אפילו כנגד בג"צים".
הרבנים, מצידם, בחרו בדרך של שכנוע והידברות עם השמאל, ולא מלחמה. אחד המפגשים הזכורים היה עם נשיא מדינה דאז עזר ויצמן, איש שמאל מובהק. "הרב אליעזר מלמד ארגן מפגש עם הנשיא עזר ויצמן. הנשיא אמר לנו: אני רוצה שהעם היהודי ישרוד, יישאר. בדרך הזאת העם היהודי לא ישרוד, תראו את אחוזי ההתבוללות בארצות הברית", מספר הרב דניאל שילה. "איך יהודים יבואו לכאן ויינצלו? אם יהיה שלום ופריחה כלכלית. לכן אני בעד הסכמי אוסלו. אנחנו בפגישה ניסינו מצידנו לומר שאי אפשר למסור לאויב חלקים מארץ ישראל. אין ספק מוציא מידי ודאי, הספק הזה של ויצמן והתכנון שאם יהיה שלום יבואו יהודים לא גובר על הסכנה המוחשית". במבחן ההיסטוריה, קל לשפוט מה עלה בגורלו של אותו ספק.
"המנהיגים נהגו בעיוורון"
איחוד הרבנים למען ארץ ישראל לא היה הגוף הרבני היחיד שעסק במחאה נגד הסכמי אוסלו. אחד הגורמים המפתיעים שנכנס לתמונה ונאבק באופן חסר תקדים, היה דווקא חסידות חב"ד, שעל דגלה חרוטה בדרך כלל ההתנזרות מהתערבות בפוליטיקה. כחלק מהמאבק הגדול הוקם המטה לשלום העם והארץ, ובראשו עמד הרב יוסף יצחק אהרונוב יחד עם הרב מנחם ברוד והרב ישראל הלפרין.
הפעילות המרכזית של המטה היה הקמפיין המפורסם 'ארץ ישראל בסכנה', במסגרתו יצאו אלפי חסידי חב"ד למחות נגד ההסכם. בנוסף, המטה הוציא עיתון בשם 'כל הארץ', בעריכת הרב ברוד, והוא הופץ ברחבי הארץ במאות אלפי עותקים.
"חב"ד אינה גוף פוליטי ולא התיימרנו להיות עוד אחד מהגופים שהתעסקו בהפגנות", מספר ל'בשבע' יו"ר המטה הרב אהרונוב, "מה שגרם לנו לצאת מגדרנו, היה העובדה הפשוטה והמדממת והיא פיקוח נפש, שכידוע דוחה את כל התורה כולה.
"היה ברור לנו באופן חד משמעי שההסכם הזה יביא לנרצחים רחמנא ליצלן, וזו הסיבה היחידה שהרמנו פעילות גדולה, שביקשה לשנות את המציאות. אפשר לומר שהפעילות הזו אכן הצליחה להטות את הכף במובן הציבורי, אולם לצערנו המנהיגים דאז נהגו בעיוורון ואת הסוף כולנו יודעים".
פעילות המטה היתה מתישה ומסביב לשעון, ובמרכזה היתה עצרת ענק, מחאה ותפילה, נגד ההסכם. "אז, כמו גם היום", מוסיף הרב אהרונוב, "כל מומחי הביטחון, ללא אג'נדות פוליטיות, אומרים שכל נושא של מסירת שטחים לערבים מהווה סכנת נפשות. שום דבר לא יצא מחתימות והסכמים, והוכח כבר שזה לא שווה אפילו את הנייר והדיו".