צו השעה לימין: פשרה מלא מלא

לאחרונה התבשרנו על אפשרות חדשה ישנה של פשרות בבית הנשיא, וכבר הרוחות הרעות התנפלו ומנסות למחוק כל אפשרות של פשרה.

גנץ בנאום נפתל עד כדי תמוה שפך את הכעס והזעם על נתניהו וממשלתו, קרא לבחירות שהסקרים מאירים פנים למפלגתו, ובסוף נתן רבע הסכמה לפשרה מול הנשיא ולא מול נתניהו.

הימין מיהר להתנער, נצמד למינימום ההכרחי בשינוי וועדת השופטים, ושמח בסרבנות השמאל להתפשר.

מהאופוזיציה ובוודאי מראשי המחאה אין מה לצפות, אבל מצער מאוד שגם הימין לא טומן ידו בצלחת ומשמיע תרועות מלחמה כנגד מערכת המשפט והמחאה. בפטריוטים שבערוץ 14, ינון מגל ואראל סגל מתלהמים ומשתלחים בצביעות, בהתנשאות ובאטימות של הצד השני, ואין קולות שמנסים לרכך את האווירה.

מי שכבר קצה מבקר ומלקה את כישלון הימין, כמו ברל'ה קרומבי, הלוחם הבלתי נלאה של קרבות הרחוב עם המחאה, זוכה לביקורת. אמנם מידית מטלי גוטליב שיורה בכל מה שזז, אבל בהמשך מאחרים ועדיין זה הקו וזו האווירה. מלחמה מלא מלא בבית המשפט העליון, וכולם נדרכים להפגנת הימין הגדולה מחר. אמירות כמו כל ניצחון בקרב הזה הוא בבחינת הפסד, נחשבות תבוסתנות, וחסרים קולות רכים בימין שמחפשים לצאת מהסערה הגדולה של הרפורמה המשפטית, להתכנס פנימה, לאגור כוחות ולשרוד את המתקפה הגדולה שכוחות השמאל בארץ ובעולם קמו על ממשלת הימין להפילה.

הגדיל תומס פרידמן שחובר ללפיד ולשמאל ומנסה לקלקל את האפשרות של כינון יחסים עם סעודיה, שמא חלילה זה יציל את נתניהו ושלטונו. נראה שלכך כוון הנביא שקרא על "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". למרות שבצד השני של המחאה אנו רואים רק התנשאות ושחצנות כוחנית ותחושת עליונות אינטלקטואלית, הימין חייב להתמלא בענווה שלא תמיד ורק אנחנו צודקים, למרות שהרפורמה ברובה הגיונית וצודקת. מלכתחילה הימין בחר בממשלה הזו, אבל לא על מנת שתייצר רעש והמולה, אלא על מנת שתקדם את עקרונות הימין בתחומים רחבים בהדרגה, עקב בצד אגודל, ולא תוסיף קיסמים למדורת השבטים.

לכן צו השעה הוא להתגייס לפשרות מלא מלא, אם אפשר עם האופוזיציה, ואם לא חד צדדית, ולנסות לשרוד את הסערה. רק אם זה יצלח יהיה ניתן בשוך הסערה לחזור לרפורמות, אגב לא רק בתחום מערכת המשפט אלא גם במערכת הבטחון שהולכת ומתגלה כמוסללת עד הראש ליברליות ופרוגרסיביות, עד כדי חוסר יכולת לנצח טרור ומלחמות. הרפורמה חשובה, אבל לא שווה התאבדות פוליטית. ולקראת ראש השנה ניתן לאחל "תכלה תשפ"ג וקללותיה, תחל תשפ"ד וברכותיה".

בפרשת השבוע האחרונה כי תבוא קראנו על הברכות והקללות. שנת תשפ"ג הצטיינה בקללות, ותיזכר כאחת השנים הקשות בתולדות ישראל. ניצחון הבחירות של הימין בראשית השנה הביא עמו תהליך קשה של מו"מ קואליציוני שהיה טעון ביוזמות מוגזמות של הימין, ובראשן הרפורמה המשפטית, אבל לא רק היא. השמאל הגיב צורה קשה ומוגזמת, ושבר את הכלים בחמת זעם תוך כדי שהוא מתפרע ומשבר, כמעט כמו האריתראים במהומות האחרונות. תחילה בהפגנות שקטות יחסית, ואח"כ בהסלמה גוברת והולכת תוך שהוא מפסיק לכבד מוסכמות ישראליות וציוניות בסיסיות, בתירוץ שהם התחילו. סוג של טיעון ילדותי בגן.

התקשורת מוצפת והפכה לתעמולה שלוחת רסן ללא עכבות, ערוץ 12 ו13 בצד אחד, וקצת פחות ערוץ 11, ומצד השני ערוץ 14,שמציג יפה את רעיונות הימין אבל לא מפגר אחר הערוצים האחרים בסגנון הפרוע. לרגע נדמה שכל מדינה כולה התחרפנה, זה כבר לא משוגעים רדו מהעצים והגגות, אלא התחרפנות של ממש. אוסף טענות ואמירות, תערובת פייק, הסתה ודמוניזציה, בבחינת איש את רעהו חיים בלעו. ועדיין יש מצב שאנחנו עדיין בפרומו, לפני השיא של ההתנגשות החזיתית של מערכת המשפט והממשלה בשבוע הבא ומן הסתם גם אחריו.

הרבה מן הקללות של פרשת כי תבוא ובחוקותי מתגשמות, וזה עדיין כאשר מדובר רק בבעיות פנים. ברקע האיום מבחוץ מהקואליציה של איראן, חיזבאללה וחמאס, ולמזלנו רק הטרור הרים ראש אבל דיה לצרה הגדולה בשעתה. מלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים צריכים לשמש נר אזהרה, ויש להתייחס ברצינות לאיומים המרחפים.

כרגע המצב הוא שהכל בחוץ, כל הקרביים הפנימיים של העם שפוכים ופצועים, התמונה הנגלית לפנינו מימין ושמאל היא על הפנים, ללא נקודות אור משום צד, ציבור חברה אישים או מנהיגים, ולכאורה הכל בכי רע. שחור משחור ולמרבה הצער לא בלשון הגזמה. ייאוש אמיתי. התיקווה נמצאת קצת באמירה התלמודית שאולי ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש. ברפואה כמו גם בפסיכולוגיה לעתים מגיע רגע בו אין עוד תרופה או שיטה בה ניתן להיטיב עם החולה, ואז גם הרופא והפסיכולוג נושאים למרום עיניהם ומתפללים.

אכן לקראת הימים הנוראים אין לנו אלא להתפלל. העם היהודי הוא אותו העם ששרד תקופות איומות במהלך ההיסטוריה הלאומית והאוניברסלית, וסביר להניח שבכוחו להצמיח תשתית חדשה וברית חברתית חדשה, בבחינת כל ישראל ערבים זה לזה. אולי תחושת האחים נסדקה ונשברה אבל הברית עם המחויבות לרוח ולמוסר היהודי, ולגורלו של העם קיימת בעומק הנשמה היהודית, ואפילו שכרגע היא בהסתרה שבתוך ההסתרה.

בכוחות מחודשים לקראת הימים הנוראים נתגבש מחדש, על בסיס אחר. מה שנדרש הוא אמונה נטו, שכל אחד באמונתו יחיה ויפעל, וידאג לא להחריף ולא להחריב, לא לשבור עוד ולהרוס, ולא להאשים. במצב שכזה כולנו אשמים, ולכן גם לא נכון להאשים צד אחד במיוחד. זו אשמה קולקטיבית מהותית של הקיום האנושי, הפרטני והלאומי, וזה גם ההיגיון בתפילה המסורתית בימים נוראים של "אשמנו בגדנו"... זו המציאות המאוד אנושית של החברה הישראלית ומולה אנו נדרשים לקחת אחריות, לשמור ולשמר את המצב, ליהנות מהפלא של מדינה מתפקדת שעדיין לא רע בכלל לחיות בה, ולהתמיד בהישרדות שקטה ובוטחת בכוחו וחיותו של העם הזה.

הכותב הוא פסיכולוג קליני