ראיתי את תגובתו של השר משה ארבל לדבריה של חה"כ לימור סון ביחס לעמירם בן אוליאל כאילו היא תומכת ברוצח ותהיתי האם מדובר בתמימות או בהיתממות.
המאבק לשחרור עמירם איננו מאבק על תנאי אסירים, הוא מאבק על דרישת צדק. בעשרת הדיברות יחד עם האיסור "לא תרצח" מופיע גם האיסור "לא תענה ברעך עד שקר". האיסור החמור להעיד עדות שקר מתייחס בפשטות למקרה כמו של איזבל בת מלך צידונים אשתו של המלך אחאב אשר שכרה עדי שקר כדי להרוג את נבות היזרעאלי בכאילו משפט הוגן. כולם כולל אחאב ידעו שמדובר בעלילה זדונית אבל העדיפו ליישר קו עם המלכה הרשעה אשר ידיה דמים מלאו.
אולם מערכת המשפט שלנו יחד עם השב"כ חדשו לי פרשנות חדשה בפסוק זה. אחרי המילה רעך יש להוסיף פסיק. פרוש האיסור הוא: לא תענה ברעך, לא במילים אלא בעינויים. אל תענה את רעך כי כאשר אתה מענה אותו אתה מקבל עדות שקר. עמירם חף מפשע כי הרשעתו היא הרשעת שווא הנוגדת את כל כללי המשפט והצדק. הוא קרבן של רדיפה פוליטית ציבורית ותו לא.
על התנהלות מערכת המשפט בנושא זה אמר הנביא ישעיהו "גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידכם דמים מלאו". השר משה ארבל אל תהיה כמו הזקנים בימי איזבל שנתנו יד לבני הבליעל להרוג את נבות, אם יש לך ספק אומר הנביא ישעיהו מוטלת עליך החובה לבדוק "למדו היטיב דרשו משפט". אין לי ספק שלא חקרת ולא למדת לעומק את מה שהתרחש במשפטו של עמירם, כיוון שאם היית עושה זאת לא היית ישן בלילות.
ערב יום כיפור חזור בך עשה תשובה, כמשפטן למד לעומק את המקרה. בקש תשובות, כיצד יתכן שהודאה בעינויים שסותרת את העדויות המפורשות שנתנו מיד לאחר האירוע, שסותרת ממצאים שנחקרו כמו הרכב שהביא את המפגעים, הופכת לכשרה אחרי 36 שעות כאשר היא ניתנת רק בנוכחותו של מי שהיה אחראי על העינויים.
כיצד שחזור שמתחיל בסירוב לשיתוף פעולה ורק מעורבות פעילה של האחראי על העינויים מוציאה אותו לפועל כאשר הוא נוכח ולא מצולם, הופך להיות ראיה? אלמלא הפספוס של צילום מיגל – ראש צוות המענים בתחילת השחזור, עוד היה ניתן לטעות אבל אחרי הצילום הזה כיצד עוד ניתן לטעות?
"רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע", מסיים ישעיהו, וזה כל כך אקטואלי וכואב.