50 שנה למלחמת יום הכיפורים
קובי פינקלר מארח את תא"ל במיל' אביגדור קהלני, גיבור ישראל, פצוע צה"ל שזכה לעיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים ולעיטור המופת ממלחמת ששת הימים וגם עיטור הנשיא.
מלחמת ששת הימים
קהלני מתחיל ומשתף בזיכרונותיו ממלחמת ששת הימים, בה נפצע אנוש: "ב-5.6.67 הייתי בטנק הראשון שעבר את הגבול המצרי. נכנסתי ומאחורי שיירה גדולה מאוד של טנקים. הטנק שלי נפגע, וקפצתי ממנו לטנק שני ואחרי שגם הוא נפגע קפצתי לטנק שלישי. מצאתי את עצמי הראשון שנכנס לתוך הרחוב הראשי של חאן יונס. ירינו לכל הכיוונים".
"משם פרצנו לכיוון הים וכבשנו את המקום שלימים נקרא גוש קטיף. הייתי בשוק מהנוף... פסטורלי, ים כחול, דיונות ותמרים. משם פניתי שמאלה ונכנסתי לעיר רפיח. אני מסתכל אחורה ורואה 50, 60 טנקים נוסעים אחריי, חושבים שהאסטרטג הגדול יודע לאן הוא הולך... מאיפה אני יודע? ישבתי בטנק הראשון אבל אין לי מפות, הנדסה, ארטילריה, אין לי שום קשר עם הגדוד או עם החטיבה ואני נוסע בתוך העיר כדי לצאת ממנה וכל השיירה אחרי. מגיעים לצומת רפיח, שם נלחמים קרב קשה מאוד".
"שם גם ראיתי את התמונה המסמלת את המלחמה לפי דעתי אפילו יותר מתמונת הכותל המפורסמת, וזה הנעליים הזרוקות על הדיונות. הם היו פלאחים ורצו לרוץ מהר, ראיתי איך הם בורחים ממני ומורידים את הנעליים שיוכלו לרוץ מהר יותר, זורקים את הנשק ורצים לכיוון הים. זו הייתה ממש תמונת ניצחון. לימים, בנו שם את העיר ימית".
על הפגיעה שספג אומר כי כשהיו באל עריש "נכנסנו למארב וקיבלתי פגיעה ישירה. הייתי הראשון שחטף פגז. עלינו באש. שניים מהצוות שלי נשרפו למוות. התותחן שלי מתן שכב לידי - לא זיהיתי אותו כל הפרצוף שלו היה שרוף".
"אז מתחיל מאבק של שנה שלמה בבית חולים סורוקה בבאר שבע, מאבק שכלל 12 ניתוחים פלסטיים של השתלת עור. 60% מהגוף שלי היו כוויות. היו מכניסים אותי לאמבטיית מי מלח להחליף תחבושות, כל העור שלי פתוח, סבל נוראי. אמרתי לעצמי בהתחלה - 'אתה תצא מפה גבר'. אנשים מתפרקים בבית חולים, בוכים כי הכאבים כל כך חזקים שהם בלתי נסבלים. אני אימצתי לעצמי מגבת והייתי מכניס אותה בין השיניים שלי וכך כשהיו לי כאבים הייתי נושך אותה. זה היה המבחן הכי גדול בחיים שלי. מבחן הסבל הכי גדול".
מלחמת יום הכיפורים
קהלני חוזר לאחור 50 שנים ומספר: "הייתי מפקד גדוד 77. במלחמת יום כיפור 6.10.73 עלינו לרמת הגולן, אני איש הנגב והמדבר, ברמת הגולן יש סלעים ותנאי שטח שמקשים על תנועת טנקים. צריך ללמוד טכניקות לחימה אחרות, להכיר את השטח איפה המוצבים. המלחמה נפתחה בשבת, בשתיים בצהריים. וכאן ממש רואים שיש מי ששומר על העם היהודי".
"אם הקב"ה היה רוצה להשמיד אותנו, הוא היה מתחיל את המלחמה בראש השנה בו עם ישראל היה בימים של חופש, מפוזרים בכל הארץ סביב המנגלים אם המלחמה הייתה מתחילה אז, סביר להניח שעד היום הייתם תקועים בפקקים בדרך הביתה, וכל הנושא של גיוס המילואים היה נפגע".
"ביום הכיפורים כולם היו מכונסים בבתי הכנסת. אבא שלי ואחי היו בבית הכנסת ותוך כמה שעות כבר היו על הטנקים שלהם. הודעתי לחיילים שלי שיוצאים, ובאותו משפט המשכתי - ואתם הולכים לאכול. החבר'ה דתיים מחייכים לעצמם - יום כיפור, צום. לא אוכלים. בדרך ראיתי תפוח עץ ולקחתי אותו בכיס. הוצאתי את התפוח ואמרתי להם: בגיל 10 התערבתי עם אבא שלי שאצליח לצום צום מלא. והצלחתי. ומאז אני צם ומתפלל. ואז אכלתי את התפוח ואמרתי להם – 'אם אני אוכל - גם אתם תאכלו. בלי אוכל איך תוכלו להרים פגזים, לשנע טנקים'?"
הקרב בעמק הבכא
"הגענו לצפון רמת הגולן. כוחות השריון הסורים - מאות טנקים מנסים לפרוץ ולהתקדם וזה היה כאילו המהלך האחרון שלהם להשלים את כיבוש רמת הגולן. היינו ארבעה ימים סגורים בטנק, והבנתי שהולך להיות יום קשה מאוד".
"אתה שומע צעקות 'לסגת, לסגת', אבל סגרו את הדרך מאחור ואין שום אפשרות לפנות את הפצועים וההרוגים לצפת. משאיות הדלק התחמושת והמזון לא יכולות להגיע אלינו. התחלתי לנסוע קדימה, העברתי את כולם לתדר האישי שלי, כדי שכל תותחן וכל טען בכל הטנקים ישמעו אותי. השתמשתי בפקודותיי בערכים של העם היהודי - נתתי להם ממש נאום ציונות נלהב. וככה התקדמנו. אני לא יודע אם אי פעם בחיי התפללתי חזק כל כך כמו אז. אם הסורים היו מצליחים ונכנסים, הם היו ממשיכים משם לכבוש את הגליל חלילה. ניהלנו קרב בלימה חזק, וב"ה הצלחנו לבלום ולהביס את הכוחות הסורים".
על הסרבנים אומר קהלני: "יש בי כעס נוראי על הסרבנים. אני לא מבקש שום זכויות, אבל אנחנו נלחמנו כדי שהאנשים האלה ייוולדו לארץ בטוחה, משגשגת ופורחת. אנחנו שומרים על המדינה - זו המדינה היחידה שיש לנו".
"אני מאוד מוטרד מעתיד המדינה שלנו. אנחנו בתקופה נוראית. פתאום כל מיני דברים שאולי היו מוסתרים פרצו החוצה. אני מרגיש את עצמי שליח של האלפים ששוכבים בבתי קברות שהסתערו אל המוות ולקחו את גבורתם איתם. אני שואל את עצמי, האם אנחנו ראויים למותם של אותם אנשים אלה, ביניהם מפקדיי וחבריי הטובים, אחי וגיסי? אנחנו ראויים להם כשהם שוכבים בבתי קברות בני 20?"
האזינו לנו בספוטיפיי ובגוגל פודקאסט.
האזנה נעימה.