לאחרונה פורסם מאמר של הרב בני לאו, שכותרתו 'אבדה לכם הבושה'. בדבריי להלן אתיחס לטיעון מסוים של הרב בני לאו באותו מאמר. תחילה אתאר אותו טיעון, ולאחר מכן אתיחס אליו.
ובכן, הרב בני מספר על "הוכחות" (הגרשיים במקור) שהוא מקבל מאנשים המטילים ספק במסקנת פסק הדין בענינו של עמירם בן אוליאל. הרב בני אינו מתיחס באופן פרטני לאותן הוכחות, אינו מבאר מדוע הוא כותב אותן בתוך גרשיים, והוא מסתפק באמירה העובדתית 'שכל ההוכחות וכל הראיות היו לעיני שופטי ישראל והם הכריעו את דינו באופן מוחלט, וללא הסתמכות על העינויים שנעשו לו'.
ומכיון שהרב בני משוכנע בהרשעה הוא מגיע למסקנה שהציונות הדתית 'שינתה פניה ובחרה להתנכר למדינה'. לא פחות. לדעת הרב בני הטלת ספק ב'פסק דין חלוט' פירושה התנכרות למדינה.
אכן, הרב בני מכיר בכך שאהבתנו לאומה ולמוסדותיה לא אמורה לסמא את עינינו מלבקר את מומיה. אבל לדעתו כל המערער על פסק דין חלוט הרי שרוממות התפילה לשלום המדינה בגרונו וחרב פיפיות בידו.
עד כאן טיעונו של הרב בני.
הטיעון הזה לוקה באופן חמור ביותר בראיה פשטנית וחד צדדית, ולפיה המדינה, ולמצער מערכת המשפט שלה, היא התגלמות האמת, וכל המהרהר אחר מערכת המשפט כאילו מהרהר אחר השכינה. במובן הזה יש מכנה משותף עמוק בין הטיעון הזה ובין טיעון הפוך ונגדי הגורס כי מדינת ישראל, ולמצער מערכת המשפט שלה, היא התגלמות השקר, וכי מערכת המשפט של מדינת ישראל היא בגדר 'ערכאות של גויים'.
קצוות נפגשים. הקוטב האחד אומר על מערכת המשפט 'כולה אמת', והקוטב השני אומר עליה 'כולה שקר'. והעמדה החד צדדית הזו של הרב בני משתלבת היטב בשיח הציבורי הרווח, שנשמעות בו בדרך כלל עמדות קיצוניות וחד צדדיות היוצרות ומעצימות קיטוב וניגוד.
אבל המציאות, באופן כללי, היא מורכבת, והנסיון לאנוס אותה למיטת סדום של חד צדדיות לא יצלח. יכול אדם להזדהות באופן עמוק עם המדינה, לחיות בהערכה עמוקה ובהבעת תודה עמוקה מקרב הלב לכוחות הבטחון העושים לילות כימים בהגנה על העם היושב בציון, יכול אותו אדם לראות בטרור היהודי חילול ה' נוראי ואף להבין שהוא מסכן את מדינת ישראל, אבל יחד עם זאת יכול אותו אדם לשמור על חופש המחשבה שלו גם מול המערכת של המדינה ומוסדותיה, וגם מול פסקי הדין של מערכת המשפט.
הרשעה בפלילים אמורה לעמוד 'מעל לכל ספק סביר', וכל אדם הקורא את פסק הדין בענינו של עמירם ללא דעה קדומה (לכאן, או לכאן), יכול ורשאי לבחון ולהעריך את מכלול תכני פסק דין בעיני שכלו וסברתו.
וככל שנרצה לקיים בנושא הרצח בדומא שיח ציבורי עניני ואיכותי, לא נוכל להסתפק באמירות כלליות וחד צדדיות המוכתרות בכותרות פסקניות וקיצוניות כגון 'אבדה לכם הבושה'. בשיח ציבורי איכותי בנושא הרצח בדומא יהיה עלינו להתיחס לאותן 'הוכחות' שהרב בני ביטל במחי גרשיים, יהיה עלינו להתיחס להערכת איכות השיקולים הכתובים בפסק הדין, והכואב מכל, יהיה עלינו להתיחס לאפשרות הכואבת, שמא ואולי החוקרים לא אמרו לשופטים את האמת.
והמשפט האחרון נכתב בכאב, ובבקשת סליחה, בפרט מאותם חוקרים. אבל, כבר היו דברים מעולם, גם במדינת ישראל, וכגון בפרשת עיזאת נאפסו ובפרשת קו 300. וההבנה העקרונית שרשות שלטונית המחזיקה בכח עלולה להשתמש בו באופן שאינו ראוי, מלבד היותה לצערנו הגיונית ומוכחת מצד המציאות, היתה נחלתם של נביאי ישראל וחכמי ישראל מאז ומעולם. ומי שמורגל בראיה מורכבת יודע שהעלאת ספקות ביחס למקרה הפרטי של חקירת הרצח בדומא אין בה שום פגיעה כללית וגורפת, חלילה, באחינו היקרים והאהובים הנמנים עם כוחות הבטחון, וניתוח ביקורתי של תכני פסק הדין אינו מבטא שום התנכרות למדינה.