להתנגדות להפיכה המשפטית חברו קבוצות מגוונות. חרף השונות שבין הקבוצות, הצד השווה והמחבר ביניהן הוא החשש הממשי מאיבוד הצביון הדמוקרטי של המדינה, והחתירה למניעת כל פגיעה בצביון זה. אחת מקבוצות אלה מכנה עצמה כ"דתיים ודמוקרטיים". המשתייכים לקבוצה זאת אמורים, לכאורה, להעלות על נס שני דגלים שכל אחד מהם לא נופל בחשיבותו מחברו. קבוצה זאת אמורה להלחם לא רק על זהותה הדמוקרטית של המדינה אלא אף על צביונה היהודי. במאבק הניטש כיום על דמותה של המדינה, ועל תנאיו המדויקים של החוזה האזרחי החדש, המלחמה על זהותה היהודית של המדינה ומיגורה של השנאה לכל סממן דתי, היא חלק בלתי נפרד מהאתגר העומד לפתחנו. אירועי הימים האחרונים מעצימים את הצורך בהתמקדות במלחמה ציבורית למיגור תופעות אנטי דתיות ושנאת דת, ולדאבון לב אף שנאת דתיים כבני אדם.
לציבור דתי גדול קיימת ביקורת קשה ונוקבת על מרבית הפוליטיקה הדתית ועל קבוצות דתיות שמחללות שם שמים. שלא כמוהן, הדתיות שלנו אינה דתיות כופה, איננה דתיות שמתיימרת להעניק פריבילגיות וקונצסיות לחבריה. היא אף איננה דתיות השוללת את זהותו העצמית והמגדרית של כל אדם. בדתיות שלנו יש אך לקיחת נטל עצמי שלא על מנת לקבל פרס.
יחד עם זאת, הדתיות של כולם זכאית לנתח מתוך רשות הרבים. רשות הרבים נועדה לכל, וכל קבוצה זכאית להביע את עצמה במרחב הציבורי ובהתאם לדרכי הביטוי שלה, כל עוד היא אינה כופה דעתה על אחרים ומכירה גם היא בזכויות זהות לאחר. מי שמכיר בזכות לקיום מצעדי גאווה בכל הערים, אינו יכול לשלול את זכותם של דתיים להקצאת מקום במרחב הציבורי לקיום טכסים ותפילות באותה מתכונת כפי שנהגו בה אבותינו, ולמעשה כפי שנהגו גם במדינה משך עשרות שנים. מעבר לכך, תפילת יום הכיפורים אינה רק נכס דתי, היא גם נכס תרבותי שגם מי שאינו דתי יכול להסתופף בצילה.
פסק דינו האחרון של בית המשפט העליון, שהותיר על כנה את דרישת עיריית תל-אביב למניעת חיץ של הפרדה, ניתן בדוחק זמן (באשמת העותרים שהשתהו יתר על המידה). שופט בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, שכתב את ההחלטה, ציין בה באופן מפורש כי בית המשפט נאלץ לתן את החלטתו בקוצר זמן ולכן לא היה די זמן לדון לעומק בטענות העותרים, וכל טענותיהם שמורות להם לדיון עתידי. אני מאמין ומקווה שבדיון מעמיק נוסף ההחלטה לא תחזור על עצמה. אין כל הגיון והצדק משפטי למנוע מציבור הרוצה להתפלל בהפרדה, מלאפשר לו זאת גם במרחב הציבורי, ובלבד שבסמיכות לכך יוקצה אזור גם לתפילה מעורבת. בתי המשפט שוגים בהחלת עקרונות השוויון או ההתנגדות להדרת נשים על מקרים לא רלוונטיים. ההחלטות האחרונות של בתי המשפט הקשורות בעתירות של "ראש יהודי" אינן עומדות אפילו לא בקנה מידה של עקרונות הליברליזם. בעניין זה אמליץ לקוראים להאזין להרצאה המתפרסמת ביוטיוב של הפילוסוף פרופ' אבי שגיא שכותרתה: "הרהורים על ליברליזם זהות ומסורת". החלטות שגויות אלו מלבות את הקיטוב בחברה הישראלית ופוגעות בראש ובראשונה במלחמתנו העיקשת על שמירת מעמדו של בית המשפט ועל ההתנגדות שלנו להפיכה המשפטית. גם לי הסתייגויות רבות מדברים שנאמרים ע"י אנשי ראש יהודי, וראשם אינו ראשי. אך גילויי העוינות שאנו נתקלים בהם אינם מונעים מביקורת עניינית המכוונת רק נגדם או כתגובה למה שמתפרש כהפרת החלטת בג"ץ על ידם (ואני מטיל ספק רב בטענה שהם הפרו את החלטת בג"ץ), אלא מתוך שנאת דת ושנאת כל סממן דתי.
הזהות ההולכת וגוברת בין חלקים ממתנגדי ההפיכה המשפטית לבין מתנגדי "ההדתה" (כפי הגדרתם מרחיקת הלכת) ולכל סממן יהודי במרחב הציבורי, מדאיגה ביותר. אם "הפלג הירושלמי" הוא הפרדיגמה לשלילת כל העולם החילוני, הרי ש"הפלג התל אביבי" הוא פרדיגמה לשלילת כל סממן דתי. אלו ואלו קנאים קיצוניים הראויים להוקעה. כל חוזה חברתי חדש שתוכנו נרקם בימים אלו, חייב לבצר את אופייה היהודי של המדינה לא פחות מביצורה הדמוקרטי וכן לשלול כל תופעות של אנטי דתיות.
מצופה כי קבוצת "דתיים דמוקרטיים", תפעל במרחב הציבורי ותפגין בהפגנות ממוקדות בהתנגדות לשנאה דתית וחוסר סובלנות כלפי דתיים, לפחות באותן עוצמות שהיא מפגינה נגד פגיעה בדמוקרטיה. קבוצה זאת תוכל להיות חוד החנית במלחמה על זהותה היהודית של המדינה, אם רק לא תרדד מסרים כדי ליישר קו עם קבוצות המחאה האחרות