בימים אלה במיוחד נשמע הניתוח הכואב של הרב קוק למאבק הנורא בחברה היהודית-ישראלית בין האורתודוכסיה, הלאומיות ובמיוחד הליברליות, כאילו נכתב היום!
פרקים אלה נכתבו על ידי הראי"ה קוק ביפו לפני יותר מ-110 שנים! (לפני מלחמת העולם הראשונה; קיצרתי וערכתי וסיכמתי פרקים אלה בספרי, המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, עמ' 227-221).
כמעט בכל מפגש בין 'דתיים לחילוניים' עולה שאלת הלגיטימיות של ציבור יהודי ששומר מעט מסורת יהודית, אולם איננו שומר תורה ומצוות. בשנים האחרונות עולה גם שאלת הלגיטימיות של הציבור 'הדתי והחרדי', וגם של הציבור 'הלאומי' בעיני 'החילונים-הליברלים'.
לכן כל כך מדהים לגלות שהראי"ה פתח כאן פתח ללגיטימיות של הערכים הליברליים והלאומיים, ואפילו לביקורת הליברלית והלאומית מול הכוחות הדתיים, כמובן, בלי שום לגיטימיות להתרחקות מתורה וממצוות. בכך הוא מאפשר להציג פיתרון לשאלת הלגיטימיות – לא של 'החילוניות' כשלעצמה, אולם בהחלט כן ביחס ללאומיות ולליברליות כתפישות עולם ערכיות, וזאת מהפכה ממש בתפישת העולם הדתית.
הנה כמה קטעים מדברי הרב קוק:
הקודש, האומה, האנושיות, אלה הן שלושת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, של איזו צורה שהיא [של חיים אנושיים], מורכבים הם מהם. יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עיקרי אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלושתם.
ההתמזגות המוכרחת של שלוש התביעות הגדולות הללו, מוכרחת היא לבוא בכל קבוצה שיש לה תקווה של חיים עתידיים. ובכל עת שאנו סוקרים בחיינו, ורואים אנו איך הכוחות הללו, תחת תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבוא להצלה.
אומללים נהיה אם נניח לשלושת הכוחות הללו — שהם מוכרחים להתאחד אצלנו, לסייע כל אחד מהם את חֲבֵרוֹ ולשכללו, לבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחֲבֵרוֹ יוכל להביא בצורה מקולקלת כשלא יסויג דרכו – [אם נניח אותם] בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהֵחָלקם כל אחד למחנה (=למפלגה) מיוחדת, העומדת כצָר (=כיריב מר) למחנה השני.
שלושת הסיעות היותר רשמיות באומה הן,
האחת, האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראת (=לקרוא לה), הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה, המצווה, האמונה וכל קודש בישראל.
השנייה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטייה הלאומית שואפת אליה, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטיית אומה החפצה לחדש את החיים הלאומיים שלה, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה, והרבה ממה שהיא חפצה להכיר לטובה את מה שקלטה מרוחם של עמים אחרים, באותה המידה שהיא מכרת שהם טובים ונאותים גם לפניה.
השלישית היא הליברלית, שהיתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק, ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים. היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית, ודורשת את התוכן האנושי של ההשכלה, התרבות, המוסר, ועוד.
הדבר מובן(!) שבמצב בריא יש צורך בשלושת הכוחות יחד. ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, באופן ששלושת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מילואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן, שאין בו לא חסר ולא יתר, ואז יתדבקו יחד באהבה אצילית ומעשית, הקודש, האומה והאדם, ויחד יתוועדו היחידים וגם הסיעות, שכל אחד מהם מצא את כשרונותיו יותר מסוגלים לחלק אחד משלושת החלקים הללו, בידידות הראויה, להכיר בעין יפה כל אחד את התפקיד החיובי של חֲבֵרוֹ.
וההכרה הזאת תהיה הולכת ומשתלמת, עד שלא די שיכיר כל אחד את הצד החיובי שיש בכל כוח לדבר הגון ומקובל, וראוי להשתמש בו ... אלא שעוד הלאה ילך, עד שגם את התוכן החיובי שיש בצד השלילי (=הביקורתי) שבכל כוח וכוח, על פי המידה הנכונה, גם כן יכיר לטוב, ויֵדע שלטובתו של הכוח המיוחד שהוא יותר נוטה אליו, צריך הוא להיות מושפע גם כן באיזה מידה מהכוח השולל (=הביקורתי של) הכוח האחר [נגדו], מפני שבשלילתו הוא מעמידו על מידתו הראויה לו, ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה.
רק באופן זה נוכל לקוות למצב של חיים הראויים לגוי אחד בארץ.
מובן הדבר, שמה שהכנסנו את הקודש בשדרה של שלושת הכוחות, שכל אחד צריך לצמצם את עצמו לפעמים כדי להניח מקום לחֲבֵרוֹ, איננו מובן כי אם בצד הטכני והמעשי של הקודש, ובצדדים המחשביים והרגשיים המתייחסים לו. אבל עצם הקודש העליון הרי הוא הנושא הכללי (=הכולל את כל הכוחות), שהצמצום הזה עצמו הרי הוא עבודתו, כמו כל העבודות באות לשכלול העולם והחיים בכל המובנים, שכולם ברכתם מקודש הם נושאים.
(קובץ ג' א-ב, נדפס ב'אורות התחיה' יח).
פרקים אלה שנכתבו ביפו (לפני יותר מ-110 שנים), יש בהם כמה חידושים מרחיקי לכת:
יש להבחין בין 'קודש עליון', לבין 'קודש תחתון'. הדתיות האורתודוכסית מתחברת עם 'הקודש התחתון', ואילו התורה הכוללת-כל זהה עם 'הקודש העליון', ששופע על הכל, וברכתו שלוחה בכל. לפיכך, גם הלאומיות, וגם הליברליות יונקות מן הקודש (=העליון) את שפע ברכתם, את שורש קיומם, ואת הלגיטימיות שלהם.
יש צדק ואמת לא רק במה שכל אחד משלושת הכוחות מגן על קיומו ועל ערכיו, למען הכלל כולו. יש צדק ואמת גם בביקורת, שכל אחד משלושת הכוחות מבקר את זולתו, וחותר להגביל אותו, כי ההפרזה היא הקלקלה המסוכנת של חיי הציבור.
לכן, טוב וראוי, שהלאומיות תגביל את הדתיות (=הקודש התחתון), ותעצור בה מלהשתלט על כל החיים, כשם שהדתיות (=הקודש התחתון) צריכה להגביל את הלאומיות, ולעצור בעדה מ'לחַלֵן' את חיי האומה המיוחדת, שעולמה הרוחני קשור בקודש (=העליון) ונובע ממנו.
עוד למעלה מזה – טוב וראוי שגם הליברליות תגביל את הדתיות ואת הלאומיות (=למשל, 'זכויות אדם' במובן האוניברסלי; ערכי שיוויון; ערכי חופש), כשם שהדתיות והלאומיות חייבות להגביל את הליברליות, שלא תמחק את פרצופה היהודי של האומה, וממילא גם של המדינה היהודית.
"לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה של חיים (=ראויים) שלא תהיה מורכבת משלושתם". בכל המחנות יחלחלו וישקעו השפעות של האחרים, ויתברר, שאצל כולם יש תרכובת של שלושת הכוחות, אלא שהם עומדים ביחס שונה (כמותית ואיכותית) – "יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו". באמת, הסיכוי לאחדות כוללת יוכל להתממש רק אם כל המחנות יכירו בערכם של האחרים, לא מבחוץ אלא מבפנים, על ידי כך, שהם ימצאו את 'ערכי הקודש, האומה והאדם' גם בנשמותיהם שלהם. אז יוכלו להיוועד יחדיו "היחידים וגם הסיעות", וליצור גם 'אחדות פוליטית' מעשית, שתבטא את האחדות הרוחנית העליונה.
אחדות פוליטית מלאה בעלת משמעות מעשית, יש רק בממשלה (=קואליציה), ולא בכנסת, אף על פי, שאפשר לפרש את דברי הראי"ה כמתממשים בכנסת, אם היא נוהגת בצורה מכובדת וראויה. ניתן לומר, שבתנאים רגילים, אולי אפשר להסתפק במפגש המתחולל בכנסת, ואולם כאשר שאלות מכריעות וקיומיות עומדות על סדר היום, עולה התביעה הציבורית לממשלת אחדות לאומית, ובזו יש ביטוי נאמן ומקיף הרבה יותר לאחדות כוללת של האומה.