1. הכאב, הדאגה והפחד - מציפים את הרחובות ובני אדם טובים נוטים להאשים אחרים כדי להרגיע את עצמם. טבע עולם גשמי הוא: כשאתה חש מכווץ ומבוהל, ברצונך להטמיע תקווה כלשהי בלבך, שיהיה טוב, בטוח, אם רק 'האשמים' היו מודים באשמתם ומשתנים.
אמנם מה שנעשה - נעשה כבר, אך מציאת אשמים בכל סיפור מסייעת לאופטימיות לגבי העתיד.
מאידך, הדרך הזאת מנציחה את ההיתקעות שלנו במקום כעם וכיחידים. בעזרת 'צדק' - לא מרוויחים דבר. הלוואי שנתחיל לקלוט את זה ונשנה מנגינה, באופן כללי.
2. כיהודים מאמינים, מפתה מאוד לעשות חשבונות שמיים ולקשר בין אירועי 'אנטי' יהודיים - למכות הקשות הנוחתות על עמנו. לא צריך להיות גאון גדול כדי לנסות להבין את המציאות העכשווית.
כיום, גם המגדירים את עצמם 'לא מאמינים' נוטים לקשר בין מלחמת יום כיפור העצובה - למאכלי ההיבריס בואכה מלחמת ששת הימים.כאמור, למרות הפיתוי לשער, אין לנו לחשבן חשבונות שמיים אלא לקבל את המציאות כפי שהיא; כואבת ומהורהרת, לגבי עצמנו. כמו בכל צרה, רק מחשבון נפש אישי - נוכל להרוויח המון, כעם וכיחידים.
3. זה לא סוד שלאחרונה תדר העדינות הוחלף באגרסיביות שאין רוח חכמים נוחה הימנה - למען מלחמות קודש וחול. אין טעם בדוגמאות שהרי רק הלוחמים על סוגי הצדק לגווניו - עשויים להבין אם הם נסחפו קצת לכבשן האקשן אם לאו.
מה שבטוח הוא שאנו זקוקים בדחיפות למבט רחב ועמוק יותר שיאפשר לנו להיזהר בדיבורינו ומעשינו, גם כשאנחנו מאוד צודקים (!). זה נוגע הן למרחב הציבורי והן למרחב הפרטי שאף הוא נפגע קשות משינויי התדרים באוויר
4. כן, גם בדברים חשובים כמו יהדות, מוכרחים להבין שיש דרכים שמובילות את 'הצד המתנגד' (גם אם הוא מועט עד מאוד) - לחציית קווים בקול רעש גדול. הכאב של אירועי כיפור השנה, למשל, מתחלק לשניים: הרובד הגלוי והמדובר. והרובד השותק והכואב לא פחות - בדמותם של אישי ציבור שלא הביעו מחאה נמרצת, התנערות וזעזוע עמוק כמתבקש.
ראו נא לאיזה מצב הגענו: אם אין רווח פוליטי וקיים חשש 'להפסיד קהל', יהודים שיודעים להתנסח היטב - בוחרים לשתוק לחלוטין.
אפשר להבין אותם, אך כואב מאוד שאפילו תמיכה דיגיטלית פשוטה בקידוש המושג הנעלה 'תפילה' המצהירה שבעיקרון יש בורא ומכוון - הפכה קשה במרחב הדיגיטלי. כשיהודי חושש, למעשה, להצהיר בפומבי (ליהודים!) על אמונתו היהודית וכניעתו לשמיים - זאת בעיה כואבת. אך כואב יותר שמובילי השיח היהודי-ישראלי לא עוסקים כמעט ברובד הכאב הזה ומנסים לרפא אותו או לפחות לדבר עליו.
5. ככה זה שמחלוקת בענייני רוח נעשית גשמית, פיזית ואין כמעט שיח על כך שבסוף-בסוף, הכל משמיים. בפשטות. גם אם איננו מבינים דבר. זה דורש הכנעה גדולה כלפי השמיים וזאת הנקודה המרכזית המושתקת שטרם הוגדרה כדבעי בשיח: אמונה וכניעה להשגחה העליונה, יראת שמיים בלבד - מול 'כוחי ועוצם ידי' ופחד אדם המחלחל גם למוצהרים כמאמינים, לצערנו.
כיום, יהודי יכול להיות 'דתי' אך בנקודה המרכזית הזאת לבחור (לאו דווקא בכוונה) - שלא להחזיק כלל. כי 'כניעה' נשמעת 'לא טוב'...
גם 'השגחה עליונה' ו'יראת שמיים' נשמעים כמו מושגים לרוחניקים אדוקים בלבד, משום מה. התוצאות מגיעות לפעמים לידי אבסורד: בני אדם מסוגלים להילחם (דיגיטלית או פיזית) למען 'היהדות' - במאפייני 'כוחי ועוצם ידי'.
אין ספק, בלהט המחאות, התמיכות וההתנגדויות - נגררנו בעל כורחנו למחוזות גשמיים נטולי שמיים. אנו נוטים לסמן 'אויבים' ולראות בהם את חזות הכל, במקום להקפיד היטב לעשות את שלנו בנועם, נחת ודרכי שלום נטולות חומרי בערה.
6. למה חשוב להביט לשמיים? כי רק ככה אפשר להצליח להבין (כל פעם מחדש) אם בלהט 'הרגש היהודי' אנחנו ממהרים מדי, לא מוותרים, פועלים באגרסיביות בלי משים, דוחקים את השעה, משתמשים בשפה ואלמנטים שמחריבים את השיח ומבקיעים גולים עצמיים המלבים את אווירת ה'אנטי' בשוליים נבערים שמצטלמים רע ומעכירים את השלווה הכללית.
רק אם נלמד להיכנע, כל פעם מחדש, למציאות השמימית - נצליח להשכיל ולפעול בצורה שתאיר את העם הזה, בלי לחנוק לו את האוויר על הדרך. לאט לאט. בקצב ה'. ולא, לא בצורה ש'מרגישה לנו נכונה' באדרנלין.
רק כשמביטים כל פעם מחדש לשמיים - מצליחים להתכוונן. להפנים שאנו לא מבינים דבר - ועם זאת להצליח ללמוד לחיות עם אי ההבנה הזאת בשלום, בלי פחד, בלי להאשים ועם תקווה בלב.
עם תפילה וכניעה לשמיים - המצב קשה, אבל אפשרי. יהודים טובים חיו קשה יותר לפנינו, במצבים הרבה יותר כואבים.
הם לא קפאו. הם נלחמו, פעלו במרץ, אך עם זאת ליבם היו כנוע לשמיים. זה כל הסיפור היהודי.
הכותב הוא עורך תוכן, שחקן ובמאי הסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ'