בגלל הרוח

מאז בוקרו של שמחת תורה בשבת האחרונה מתמודדת מדינת ישראל עם השלכות מתקפת הטרור הרצחנית הגדולה בתולדותיה. המראות הקשים בסרטונים שהופצו ברשתות פתחו צוהר לגודל האימה והתופת שחוללו מחבלי החמאס. יישובי עוטף עזה מנסים לעכל את ממדי השבר והחורבן שניחתו עליהם, ועם ישראל כולו חש מושפל ומבוזה ומתמודד עם אבל גדול כשמתיו מונחים לפניו, זאת בד בבד עם רוח לחימה פועמת ורצון להשיב מלחמה שערה.

ראש מוסדות 'בני דוד' בעלי, הרב אלי סדן, זוכר את הימים הקשים שהיו בתחילתה של מלחמת יום הכיפורים ואת רוח הנכאים שפשתה אז בעם: "השעה היא שעת משבר קשה ומורכבת, אבל השעה היא גם שעת לידה. אנחנו עם שוחר שלום מלא חסד ואהבת טוב, אבל רשעי עולם שסובבים אותנו מכריחים אותנו להילחם על חיינו ועל קיומנו. המלחמה שוב חושפת את גודלנו הפנימי", מסביר הרב סדן את גודל השעה. "במלחמת יום הכיפורים הייתי בגדוד הצנחנים שחצה ראשון בסירות הגומי את תעלת סואץ, וכבשנו את ראש הגשר. זה היה לילה לפני הושענא רבה. ואני זוכר את אווירת הנכאים שהייתה סביבנו לפני הצניחה כתוצאה מההצלחה הכבירה של מצרים במכה הראשונה. מצד שני, אחר כך שמענו ברדיו שצה"ל בסוריה הגיע ל־40 קילומטרים מדמשק. זה היה מדהים. אני זוכר את עצמי עומד לפני חמישים שנה בדיוק במוצב המצרי שכבשנו, בצד המערבי, ואומר בהתרגשות את התפילות החותמות את ההושענות: "קול מבשר, מבשר ואומר, שימי עד דמשק משכנותייך". התחושה הייתה של התרגשות והתפעמות שמילאה אותנו. כמה שזה היה קשה בהתחלה - זכינו לישועות גדולות. בסופו של דבר למרות תנאי הפתיחה הקשים מנשוא הגענו ל־100 קילומטרים מקהיר ו־40 קילומטרים מדמשק, וכך הסתיימה המלחמה", משחזר הרב סדן.

"גם בחג שמחת תורה הזה, כשהתחיל האירוע הקשה והגיעו עוד ועוד פרטים על גודל הזוועה, אני אמרתי לעצמי ואמרתי גם לתלמידים שלי: ההתחלות הן קשות, כנראה הפתיעו אותנו שוב, אבל עם ישראל חי", הוא אומר בהדגשה. "וכמו שניצחנו את כל המלחמות, כך ננצח גם עכשיו בעזרת ה'. יכול להיות שזה מורכב, נראה שנשלם מחיר כבד מאוד, אבל מתרפ"ט ועד היום אנחנו מוקפים ברשעי עולם שנלחמים נגדנו. אין עוד בעולם מדינה שנלחמת כל כך הרבה שנים על עצם קיומה - גם אני, גם הבן שלי וגם הנכד שלי נלחמנו על הארץ הזאת. הבן והנכד עכשיו גויסו למלחמה. אנחנו כבר שלושה דורות. מאידך, חייבים להתבונן על התהליך. עם ישראל כל הזמן מתפתח, עם כל המלחמות או למרות כל המלחמות. ואני חושב שבמובן מסוים, המלחמות חושפות נקודה מאוד פנימית בגנים של האומה, שלמרות שאנחנו אוהבים להתווכח על כל דבר, ויש בתוכנו היום ויכוחים גדולים ונוקבים על נושאים שונים, בסופו של דבר התחושה הפנימית היא שאנחנו עם אחד ואנחנו שמחים שבאנו לארץ ישראל, ומוכנים במסירות נפש גדולה להיאבק על קיומה של המדינה הזאת. זו תחושה עמוקה שמלווה את כל חלקי העם כבר 75 שנה ויותר".

אבל למה צריך כל פעם לחטוף מכות כדי שנתלכד?

"אני חושב שזה לא נכון לעסוק בכך עכשיו. אני חושב שבעבר הפקנו לקחים מכל המלחמות וצה"ל היום יותר חזק מאי פעם, מדינת ישראל מחושלת, והכלכלה של המדינה חזקה יותר מתמיד. הבעיה היא שאנחנו חיים באיזושהי אשליה, שמאז הסכמי אוסלו לא השתחררנו ממנה, שהאויבים שלנו מחפשים שלום ואם נעזור להם ונבסס את הכלכלה שלהם, והם יזכו לחיים טובים, אז הם יוותרו על המלחמה נגדנו", מלין הרב. "אנחנו כל פעם מופתעים מחדש לגלות שלא זאת המציאות, כי האסלאם הוא אויב מר. הוא לא נוהג באופן רציונלי. והפער הזה שבין תפיסת העולם של אהבת השלום ואהבת החיים ואהבת האדם שטבועה בעם ישראל ובין התפיסה של האסלאם הוא פשוט 180 מעלות", הוא אומר. "כנראה לא כל כך פשוט להבין את המציאות המורכבת הזאת. בעולם מתרחשות מלחמות אכזריות ומגרשים מאות אלפי אנשים מהבתים שלהם, ואנחנו לא רוצים לנהוג ככה. אנחנו עם אחר. אנחנו מאמינים בצלם אלוקים שבאדם ובערך חיי האדם, עד כדי כך שאני מעריך שיש פה איזו בעיה תפיסתית, שלא נוגעת כרגע לכשל מודיעיני או לכשל פוליטי, אלא לתודעת חיים מאוד עמוקה שמקשה עלינו להבין את הסיבות ואת הדרכים ואת ההחלטות של האויבים שלנו", הוא מתריע. "בסוף אין לנו ברירה. לכן אני אומר: יש פה משבר, משבר גדול מאין כמותו, אבל אין לי שום ספק שהוא יוליד לידה חדשה בנו כעם ותובנות חדשות, והעם שהיה אלפיים שנה בגלות ייקח לו כנראה עוד זמן בשביל לבסס ולהעמיק את ההבנה שלו מה צריך לעשות ואיך צריך לנהוג מול אויב".

ועכשיו כשהמתים שלנו מונחים לפנינו, ויש לנו חטופים ונעדרים - איך מתחזקים? איך האדם מרים את עצמו ולא נשבר?

"אני בן לניצולי שואה, וגדלתי בארץ הזאת וקראתי מאות ספרים על התקופה שלפני הקמת המדינה, על הייסורים והתלאות של ההתיישבות, על הפרעות, על המלחמה נגד הבריטים, על תש"ח, וכמובן על הניסים והנפלאות שהיו להורים שלי ולסבא וסבתא שלי, שבזכותם בכלל הגענו לארץ. ואני תמיד ידעתי שעם ישראל - את כל מה שהוא בונה הוא בונה בדם. אנחנו לא עם נורמלי, לחיוב ולשלילה. השכנים שלנו לא מוכנים להשלים עם קיומנו. ומהיום שהיהודי הראשון חרש את התלם הראשון במחרשה התחילו הפרעות. הבעיה היא רק להשתחרר מהאשליה שאנחנו חיים בעידן אחר".

נלחמים על הארץ שלנו

"המאבק של האויבים שסביבנו נגד היהודים ונגד מדינת ישראל הוא מאבק שמעולם לא פסק, ויש לכך כל הזמן מחיר. אפילו אני, בחיי הקצרים, נלחמתי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, בשלום הגליל ובחומת מגן. זכיתי להיות שותף בכל המלחמות האלה, והן גבו מחירים כבדים מעם ישראל".

לפי דבריך עוד צפויים לנו כעם אין־סוף אתגרים. איך אנחנו מתחזקים ולא מרימים ידיים?

"זה בדיוק העניין. אנחנו צריכים לדעת שלעתיד לבוא יהיה שלום בעולם. 'וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו'. כל מה שהנביאים אמרו זאת אמת, וגם כל מה שקורה היום בעצם זה התגשמות נבואות הנביאים. אבל בינתיים אנחנו מוקפים אויבים רשעים, ואני לא חושב שזה מחליש אלא להפך. כי אנחנו מקבלים החלטה כעם שאנחנו רוצים לקיים את מדינת ישראל, למרות שאנחנו מוקפים אויבים. זו החלטה נחושה", הוא מבהיר.

"ההחלטה של דוד בן גוריון על הכרזת המדינה עברה על חודו של קול כי כולם ידעו את משמעותה. הסיפורים אומרים שבן גוריון שלח פייפר לירושלים להביא את הרב מימון, כי אחרת לא היה לו רוב בהחלטה הזאת. אבל ברגע שעברה ההחלטה על קום המדינה עם ישראל התגבש סביבה, שמח ורקד, למרות שהיה ברור מחיר הדמים שיש להחלטה הזאת. ומאז ועד היום לא פסקה חרב מישראל. ומאז ועד היום אנחנו אומרים לעצמנו שעם ישראל, שהוא עם מיוחד, בא לשנות את התפיסות הרוחניות והמוסריות של החברה האנושית, והוא עומד מול רשעי עולם שלא יכולים להשלים עם זה ויש רק שתי אפשרויות: או לחזור לגלות, להסתובב שם עם טלאי צהוב ולחיות תחת המוסלמים או הנוצרים, או לקום ולחזור אל שלמות החיים שלנו בארץ ישראל מתוך גבורת האומה. ולמען זה צריך להיות מוכנים להילחם".

באמת ראינו השבוע את אלפי החיילים שלנו מתייצבים מיד, מלאי רוח לחימה.

"זה מה שמיוחד כל כך בעם ישראל. גם במלחמת יום הכיפורים, גם באירועים אחרים בעבר - גם אם היו כישלונות של המערכת או של הנהגה כזאת או אחרת - בסוף, הלוחם הישראלי הוא מלא עוז פנימי והוא חי באינטואיציה ובהרגשה שאין דבר יותר גדול ויותר צודק בחיים מאשר להיאבק על קיומה של מדינת ישראל. התודעה הפנימית הזאת יוצרת את הגבורה יוצאת הדופן של רבבות ומאות אלפי אנשים שנלחמו בעוז על הארץ בשבעים וחמש השנים האחרונות. כלומר, זה לא דבר שעכשיו אנחנו צריכים להמציא אותו יש מאין. אנחנו חיים בצורה כזאת הלכה למעשה. כולנו בבת אחת עזבנו את הקטנות היומיומית והתרוממנו לחוש איך אנחנו חלק מעם גיבור. אנחנו חלק מעם הנצח", הוא אומר. "רוח ה' מתגלה בשעת מבחן. הנחישות ואומץ הלב והאחדות של האומה כולה מתגלה. ואגב, בתפילה אנחנו אומרים: 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון'. אני חושב ש'אישי ישראל' אלו אותם אנשים שכבר עשרות שנים, 'באי באש ובמים למען קידוש שמך', הגיבורים שנכנסים למקומות הכי מסוכנים במסירות נפש אדירה. אנחנו יודעים שהצבא, השב"כ והמוסד עושים דברים דמיוניים שדורשים גבורה ואומץ לב בלתי רגיל, בשביל לשמור על קיומה של מדינת ישראל. אומץ הלב הזה לא מתחיל בשעת מלחמה. הוא קיים בקרבנו, במהותנו, והוא יוצא לפועל יום יום על ידי אלפים ואולי רבבות אנשים, שמסכנים את חייהם בשביל לשמור על קיומה של מדינת ישראל. ובל נשכח, שבסופו של דבר מדינת ישראל משגשגת ומתפתחת. התחלנו עם 600 אלף יהודים, היום יש שבעה וחצי מיליון ואנחנו כל הזמן מתקדמים. נכון, יש קשיים ויש בעיות וחילוקי דעות, אבל גם מסירות נפש אדירה של נשים וגברים למען קיום הארץ הזאת".

הרב סדן מתאר את התחושות שליוו אותו ואת חבריו בקרב הראשון בחייו: "הרגשתי את הכדורים שורקים מסביב לאוזניים שלי בקרב כראמה בשנת 68'. ידעתי שהם יכולים לפגוע בי, כמו שהם פגעו בחברים שלי שהיו שם. אבל בתוך כל זה, כולנו ידענו שאין דבר יותר צודק ויותר מוסרי ויותר חשוב ונאצל מזה, והסתערנו קדימה והיינו מוכנים לסכן את החיים שלנו בשביל קיומה של מדינת ישראל, שזה דבר שעם ישראל והאנושות כולה מחכה לו אלפיים שנה".

המונים מתחננים שיגייסו אותם

"בחסדי שמיים תראו את ההתפתחות המדהימה של המדינה - כלכלית, חברתית, הייטק, טכנולוגית וגם בניין התורה, זה הרי לא יתואר. אני תמיד מספר כיצד כל ראשי הישיבות ביקשו מבן גוריון 400 היתרי דחיית גיוס, כי זה היה מספר התלמידים שלמדו תורה בארץ ישראל, אחרי שבאירופה היטלר השמיד את כולם ובארצות ערב כולם נאלצו לברוח. מרכזי התורה באירופה ובארצות המזרח התבטלו ומה שנשאר הם אותם 400 אנשים בארץ ישראל ומעט ישיבות שהתחילו באמריקה. ומה קורה היום - איזו עוצמה אדירה בעולם התורה גם של הציונות הדתית. כלומר, אנחנו כל הזמן מתפתחים, התורה מתפתחת, החברה, הכלכלה, רמת החיים, וגם האיכות של הצבא מתפתחת. אבל ההתפתחות הזאת כל הזמן עומדת בצילה של מלחמה מתמדת על קיומנו, שלא יכולה להתרחש מבלי שיהיו אנשים שיהיו מוכנים לסכן את חייהם".

אתה מתאר פה תמונה באמת מרגשת של גאולה, אבל בהסתר הפנים הנוכחי הצער והייאוש עלולים להשתלט באופן טבעי.

"דיבורים כאלה היו כל הזמן. אני זוכר ערב מלחמת ששת הימים את הבדיחה שהאחרון יכבה את האור וכדומה. בכל חברה יש אנשים שתחושת הייאוש והחולשה משתלטת עליהם".

מראות של מחבלים שמסתובבים באין מפריע בבארי, באופקים או בשדרות, זה שובר את הלב. זה טבעי.

"אני חושב שזאת הסתכלות לא נכונה", מסייג הרב. "למשל בשנות החמישים, אני זוכר את זה בתור ילד בן שמונה - את אוטובוס הדמים במעלה עקרבים שמחבלים עצרו ורצחו את הנוסעים. עד היום אני זוכר את התמונה של האוטובוס עם הגוויות מפוזרות סביבו. זה האויב שלנו. והיום האויב מבין שמדובר גם במאבק תודעתי - אז הוא כל הזמן מפרסם סרטונים קשים ומטלטלי נפש כדי להגביר את הייאוש בקרבנו. אבל אנחנו כבר היינו במצבים קשים יותר וצה"ל היה במצב יותר עלוב, ומדינת ישראל הייתה חסרת מגן במשך שנים והתגברנו על הכול. לצלם זום על רגע מסוים בחיים, על מצב ספציפי, זאת הטעות הכי גדולה", מדגיש הרב. "צריך להביט תמיד בגדול על הקיום שלנו. עובדה שאי אפשר להתווכח איתה היא שלמרות שאני יכול לספר על עשרות אירועים קשים וטראומטיים שחווינו כעם - אנחנו כל הזמן מתקדמים. עם ישראל חי. למרות כל הדברים הקשים שכבר עבר לאורך ההיסטוריה הוא חי. אנחנו רואים את התמונה הנוכחית ומתייאשים? לא", הוא זועק. "קודם כול, אנשים, תפסיקו להסתכל בסרטונים. תפסיקו להיחשף כל הזמן לסרטי הזוועה. גם לא צריך כל שעה לרוץ ולשמוע חדשות, כי אנחנו יודעים שיש מלחמה ובמלחמה יש אבדות ויש קשיים ויש צרות. זה ברור וזה כואב וזה לא קל, אבל כל אחד ואחת מאיתנו צריך לעשות את התפקיד שלו. הלוחמים שלנו נלחמים בנחישות ובגבורה. סיפר לי חבר שהוא מג"ד, שמתקשרים אליו אין־ספור אנשים שכבר סיימו את השירות הצבאי ומתחננים שייקח אותם בחזרה לצבא. הם אפילו כבר לא מתנדבים למילואים, אבל עכשיו יש מלחמה והם רוצים לבוא ולהסתער קדימה. זה עם ישראל האמיתי וזה קורה בכל מקום, ועל זה צריך להסתכל ועל זה צריך לדבר, ולא על סרטונים שהחמאס מפיץ בכוונת זדון כדי להפיל את רוחנו. המלחמה צריכה להיות ברוח גדולה. מי שמסתכל על מלחמות ישראל בעבר ומי שיסתכל על הגבורה של החיילים היום, ואיך הם עושים את העבודה שלב אחרי שלב, לא יכול שלא להתפעל ולהתמלא בביטחון ובאמונה".

הרב סדן שב לימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים ולרוח המפקד שהורה להביט קדימה ויהי מה, רוח שהביאה לניצחון הגדול: "גם בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים הייתה מבוכה גדולה. היו אלפי הרוגים ופצועים ושבויים והיו אנשים שדיברו על ייאוש ועל חורבן בית שלישי, ולמרות כל זאת זה הסתיים בניצחון אדיר. ולמה זה הסתיים בניצחון אדיר? בגלל שמתברר שעם ישראל הוא מלא עוז, מלא כוח ומלא אמונה. כאשר יצאנו לעבר התעלה והגדוד שלנו קיבל זחל"מים כדי להתקדם אל תעלת סואץ, על הזחל"ם היו מונחות סירות גומי בשביל לחצות את התעלה. ההנחיה של המח"ט הייתה חד־משמעית: אנחנו חותרים לתעלה כי זה מה שיכריע את המלחמה ואנחנו לא נעצרים, גם אם יש בדרך פצועים והרוגים. כל מי שנשאר חי - דוחף קדימה. ובאמת, בדרך לשם פגז נפל בין הזחל"ם שלנו לזחל"ם שלידנו, והיה חייל הרוג ועשרה פצועים. אני ישבתי באותה סירה ולא קרה לי שום דבר בנס גלוי. ולקחנו את ההרוג ואת הפצועים, שמנו לידם חובש, הודענו בקשר בדיוק באיזו נקודה הם, והמשכנו הלאה לתעלה. וכך הוכרע הקרב. מלחמה היא לא צחוק, היא מלאה בכאב. כשתיגמר המלחמה, כמובן אנחנו נלך לנחם משפחות, אנחנו ננסה לראות איך אנחנו יכולים להתמודד עם כל הכאבים וכל הייסורים שעם ישראל עובר, אבל עכשיו בשעת המלחמה אנחנו נדרשים לחתור אל היעד בלי להתחשב במה שקורה בדרך. לא לשקוע במראות הקשים", הוא מצפה. "זו הרוח שהייתה, וזו הרוח גם היום. מח"ט הנח"ל שנהרג לקח את הרכב ונסע עצמאית בשביל להצטרף ללוחמים שלו שנלחמים בחמאסניקים. זו גבורה יהודית. זאת רוח גדולה שטבועה בנו".

הרב צבי יהודה דרש רוח גדולה

כשהרב סדן שב לביתו לאחר חודשים ממושכים בשדה הקרב במלחמת יום הכיפורים, ביקר בבית מדרשו בישיבת מרכז הרב: "אני חזרתי מהמלחמה חצי שנה אחרי שנסענו. חזרתי לישיבת מרכז הרב כמה ימים לפני פורים. נהרגו מהישיבה לא מעט אנשים, ובסוריה עוד המשיכה המלחמה, והרב צבי יהודה כל הזמן דרש מהבחורים להיות עם רוח גדולה ולא להפיל את הרוח. הוא אמר: עכשיו מלחמה - צריך רוח גדולה. ככה התחנכנו".

אבל אולי זה לא אנושי, כשמתינו מונחים לפנינו?

"במלחמת יום הכיפורים נהרגו לידי חברים טובים. לצערי הרב, לפי הדיווח העכשווי גם השבוע התבשרנו על תלמידים יקרים ממוסדות 'בני דוד' שנהרגו. בחדר הזיכרון של 'בני דוד' תלויים 23 תמונות של חללים. אנחנו, כמו כל עם ישראל, מתמודדים עם השכול שנים רבות, אבל כנראה שאנחנו באמת עם שלא פועל לפי הסטנדרטים האנושיים הרגילים, כי אחרת מזמן לא היינו קיימים. אנחנו עם שקיים שלושת אלפים שנה. לא נשאר שום דבר, לא מבבל ולא מרומי ולא מיוון, ולא מכל האימפריות שמיררו את חיינו. ועם ישראל חי וקיים, והאמונה שלנו והתורה חיה בתוכנו אלפי שנים - אין תופעה כזאת בעולם כולו. זה באמת משהו שהוא מעבר לסדר הרגיל. צריך להבין: יש בעולם רֶשע, ומי שרוצה להישאר מלא רוח של חירות ומלא ערכים ומלא מוסר, צריך גם להיות מוכן להילחם ברשע. אין לנו ברירה. ואנחנו פה היום ואם אנחנו לא היינו קיימים, אז הרשע הזה היה עובר למקום אחר. בכך אנחנו מגינים היום על העולם כולו".

עד כדי כך?

"גם ביידן שגדל בארצות הברית החופשית יודע שבתוך המזרח התיכון המטורף הזה, מדינת ישראל הקטנטנה היא המקום היחיד של מוסר, של צדק, של אמת, של משהו שמתאר חופש אמיתי של רוח האדם. והוא מוכרח לעמוד לצידה מול כוחות הרשע. זה לא סתם סיסמאות או פסוקים אלא החיים עצמם".

זה תפקיד לא פשוט.

"לכך נבחרנו. זה תפקיד מורכב ומאתגר ובכל הדורות היו כמובן אנשים שעזבו אותנו והתבוללו, אבל בסופו של דבר עם ישראל חי, והמוסר שלנו מתפשט בעולם", הוא אומר. "עם ישראל יוכיח לעולם כולו שהטוב והצדק והאמונה יותר חזקים מהרשע. עלינו להכיר את הגודל הפנימי שבתוכנו. את רוח ה' הממלאת אותנו, ובעזרת ה' נצא גם מהמלחמה הזאת מחוזקים".

***