בתוך מוראות המלחמה והזוועות שנגלו לעיננו מאז השבת השחורה, קרן אור באפלה היא פעולתה של החברה האזרחית.
בתוכה, פעילות לא מבוטלת של ארגונים ומתנדבים חרדיים ונכונות ואפילו רצון מצד מאות חרדים להתגייס ולשרת. גם בשוך הקרבות המתח בין ישראל לחרדים לא יעלם. ניצני השינוי המבשילים עכשיו יכולים להוות קפיצת מדרגה לקראת הפחתת המתח תוך גיוס רוב החרדים לשרות.
מרצחי חמא"ס אולי חשבו שהחברה הישראלית חלשה. אבל הטבח הנורא בדרום הוליד התגייסות מהירה ומופלאה. ארגוני חברה אזרחית ואזרחים מן השורה התגייסו לסייע בכל דבר שניתן. החל מסיוע לכוחות הביטחון בחילוץ אזרחים מאזור הלחימה בימים הראשונים, דרך סיוע לפליטי ישובי הדרום, להצטיידות צה"ל, לכוחות הרפואה ועוד.
בין הארגונים והאזרחים שהתגייסו לפעולה היו גם ארגונים חרדיים וחרדים שהרגישו שכחלק מהישראלים הם רוצים להתחבר ולתרום. זאת מעבר לעבודת הקודש של זק"א ומתנדביה שהיקיפו המפלצתי של הטבח הפך אותה לקשה ומאתגרת גם לותיקים שבין המתנדבים.
גולת הכותרת מבחינת הענין, גם אם לא מבחינת היקף הפעילות, לפחות בינתיים, הייתה כמה יוזמות מתוך הקהילה החרדית להתגייס לשירות מילואים לעת המלחמה. יוזמות שבאופן מסוים גם אומצו על ידי אגף כח אדם של צה"ל שיצא בקריאה לבעלי מקצועות שונים להתגייס ולתרום.
החברה החרדית מאופיינת בשיעורי התנדבות גבוהים גם בשגרה. אבל מאפייני ההתנדבות הפעם ובעיקר הנכונות של חרדים לעבור אימון צבאי ולהצטרף, גם אם באופן מוגבל בנסיבות הללו להגנה בפועל על המדינה, הם חריגים וכמעט חסרי תקדים. הפעם האחרונה בה הייתה התגייסות מסוימת של חרדים הייתה במלחמת העצמאות.
"מלחמת העצמאות השניה" אותה מנהלת מדינת ישראל בימים אלו יכולה וצריכה להיות נקודת מפנה במישורים רבים. אחד המשברים שממילא "ארבו" למערכת הפוליטית והיינו עסוקים בהם עכשיו אם לא במלחמה על ביתנו היה משבר גיוס החרדים והצורך המשפטי להסדיר את הסוגיה בחוק.
לנוכח נוראות המלחמה והתובנה שהארץ כולה יכולה להפוך חזית והיקף הכוחות המאיימים לכלותנו גדול, ברור לגמרי ש"צבא העם" הוא הדרך היחידה שלנו לשרוד. היכולת להמשיך ולקיים את צבא העם, תלויה לחלוטין בגיוס רוב החרדים לצבא ולשרות במדינה. זאת משום שהרוב הישראלי המתגייס ומשרת לא יסכין עוד עם היקפים גדלים והולכים של חייבי גיוס שייפטרו ממנו פשוט כי הם חרדים.
אם עד כה החרדים נאבקו באפשרות הזו ודחו אותה מכל וכל, אחרי המלחמה, אפשר לצפות ולקוות לשינוי. גם החרדים, כמו יתר הישראלים, ראו בעיניהם את הזוועות והצורך בחומת מגן צבאית הומחש גם להם באותו אופן בו נצרב בבשר התודעה של כולנו. ההתגייסות בזמן המלחמה, ובכללה הרצון לשרת בצבא ובמסגרות כמו צבאיות מעידות על ניצני שינוי שהבשילו. אחרי המלחמה אולי יאפשר שינוי היסטורי שגם יביא לריפוי אחד המתחים הקשים שמלווים אותנו עשרות שנים.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס