המפגש של רב עטרת עם הקיבוצניק מהשומר הצעיר

בערב שבת פרשת 'נח' הגענו למלון בו נמצאת בתנו, חברת קיבוץ בעוטף עזה, עם ילדיה וכל שכניה. בעלה, חתני, גויס למילואים ונמצא בשטחי הכינוס, בהמתנה דרוכה לקרב.

אשתי מתנדבת שם כבר שבועיים וחצי עם התושבים כעובדת סוציאלית, ואמורה לחזור לשם לתקופה נוספת, ואני הצטרפתי לאותה שבת כ'רב אורח' של חברי הקיבוץ.

הוזהרתי על ידי החברים הדתיים בקיבוץ שלא כדאי ליצור מגע עם תושבי הקיבוץ השני שהיה אתם במלון. הקיבוץ השכן ספג מכה קשה ביותר, ורבים מבין חבריו נהרגו או נחטפו. הקיבוץ חרב, והמטענים הרגשיים – בהתאם. מארחיי סיפרו לי על אירועים לא נעימים שהיו אתם בימים הקודמים ביחס לנושאים דתיים או כלפי אנשי ציבור מן הימין.

הוסיפו שיש ביניהם כמה אנשים שמאשימים את הדתיים ואת המתנחלים בכל מה שקרה להם, ולא כדאי להתעסק אתם. אדם דתי, ועוד רב עם זקן ארוך, ציציות בחוץ וכיפה גדולה, עלול להיות "סמרטוט אדום" של ממש. בשבילי זה היה מצב מאוד מביך. באתי לתמוך ולסייע בלי שום חשבון. אבל איך אני יכול לפנות לאנשים שעלולים להתעצבן על עצם הפנייה שלי? ומה יקרה אם "יגלגלו אותי מכל המדרגות"? החלטתי שאני שם את נפשי בכפי, יוזם אתם שיחות, אבל מקפיד מאוד לכבד את הצורך שלהם, גם אם המשמעות היא לספוג דברים קשים. בשום אופן לא להתווכח, אלא להתעניין בנקודת המבט שלהם ולנסות להבין לליבם; וקל וחומר, לכבד את רצונו של מי שירמוז לי שהימצאותי בנוכחותו אינה לרוחו.

בשבת, לקראת קריאת התורה קראה לי אשתי מעזרת הנשים. סיפרה לי שיש כמה נשים מן הקיבוץ השכן שבאו לברך 'הגומל'. עזרת הנשים שם הייתה בקדמת בית הכנסת ולא מאחור. למרות זאת פתחנו את המחיצה (באופן חלקי) כדי לתת להן תחושת חיבור ושייכות.

לפני קריאת התורה הכרזתי על 'ברכת הגומל', והנשים בירכו בזו אחר זו. אחת מהן פרצה בבכי בזרועותיה של אשתי. בהמשך הקריאה נכנסו עוד ועוד גברים ונערים שביקשו לברך 'הגומל'. לאחר כל ברכה ענינו בקול רם ובהתרגשות: "אמן! מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". ראיתי ליד הדלת של עזרת גברים אישה שליוותה את בעלה ובנה שבאו לברך. הצעתי לה לברך גם בעצמה, אבל היא נבוכה, ובחרה להימנע מכך.

ביום ראשון בבוקר נכנסתי לאולם ה"שבעה" של הקיבוץ השני, שהיה מיועד למשפחות שהתאבלו על יקיריהן. על לוח המודעות שורה ארוכה של מודעות אבל, בחלקן הרבה יותר מאשר שם אחד. באותו רגע ישבה שם משפחה אחת בשיחה עם המנחמים. שאלתי בעדינות אם אוכל להצטרף, ונעניתי בחיוב. לא התערבתי בשיחה. רק חצי משפט מידי פעם. לאחר זמן קמתי ואמרתי להם: "במצב הזה, ממש אין לי מה לומר לכם. רק שתי מילים: חזק ונתחזק!" (בכוונה נמנעתי משימוש בשפה הדתית הרגילה). הרגשתי שזה ממש נגע בהם, ואינני יודע מה נגע יותר – מה שאמרתי, או מה שלא אמרתי... (כפי שנאמר בגמרא: "אגרא דבי טמיא, שתיקותא").

בצד ישבו מתנדבים שבאו לסייע בארגון העניינים, בני הקיבוץ שעזבו אותו לפני שנים רבות והרגישו מחויבות גדולה כלפי כור מחצבתם. קלטתי בעיניים של אחד מהם שהוא מוכן לדבר. פניתי אליו. הוא סיפר שגם הוא בן הקיבוץ שבא לעזור. תוך כדי השיחה הוא מראה לי את התמונה של אבא שלו, מדור המייסדים של הקיבוץ, שהוא בין החטופים... והמילים שלי נתקעות בגרון. אבל הוא לא מתמסכן. כל כולו שקוע בעשייה חיובית למען תושבי הקיבוץ שבו גדל. הוא סיפר לי בין השאר על אישה מהקיבוץ שנחטפה, ובדרך שלא תיאמן מצאה את דרכה חזרה. מצמרר...

התברר ש"השד לא כל כך נורא". העוינות שהוזהרתי מפניה לא נוכחת באוויר. אפשר לדבר. מאז העזתי לפנות לכל אדם בלתי מוכר, ואמרתי לו שלום. אם הוא יצר קשר עין שרמז על נכונות לדבר, שאלתי אותו מהיכן הוא.

לפעמים התברר שהוא מתנדב או בעל תפקיד שבא לעזור. במקרים אחרים התשובה הייתה שם הקיבוץ של בתי (את התושבים החילוניים שגרים שם אני לא מכיר כל כך), ואז הצגתי את עצמי כ"אבא של...", ופתחתי בשיחה. ופעמים רבות יותר, הנשאל נקב בשמו של הקיבוץ השכן. גם אז התפתחה שיחה משמעותית בחלק גדול מן המקרים.

בכניסה למלון ראיתי אדם כבן 45. עם תחילת השיחה התברר שגם הוא מאותו קיבוץ. גיליתי אדם נעים הליכות, עניו ובעל אהבת ישראל טבעית; ההיפך מכל סטריאוטיפ אפשרי של קיבוצניק מן השומר הצעיר. לא היה צריך להתגבר על שום קושי, כי פשוט לא היה... שאלתי אותו מה עוזר לו. הוא אמר לי: "מן המדינה כבר התייאשתי. אבל החיבוק שאנחנו מקבלים מכל עם ישראל נותן לי הרבה כוח. יש אנשים שהגיעו בטיסה מחו"ל כדי לעזור לנו. וכשהגענו למלון חיכו לנו אנשי הגרעין התורני מן העיר הסמוכה וזה ממש עשה לי טוב".

ראיתי זוג מבוגר יושב בלובי של המלון. שאלתי מהיכן הם, וקיבלתי גם הפעם את אותה תשובה. שאלתי אם אוכל לשבת אתם, והם השיבו בחיוב. תוך כדי שיחה מתברר ששני נכדים שלהם בין החטופים... ועוד פעם הנשימה נעצרת. הבטתי על ידיו של הבעל, והן שחורות. לשאלתי הוא סיפר כיצד נחלץ מהממ"ד דרך הבית הבוער ונכווה. הוא שוחרר לאחר כמה ימים מבית החולים והגיע למלון.

השיחה גלשה למקום אמוני. הוא אמר לי: "יש בקיבוץ אנשים שמאמינים בא-להים. אני לא. ועכשיו, אחרי הדבר הנורא שקרה לנו, אני עוד פחות מאמין. איך זה יכול להיות שהוא מאפשר דבר כזה?". והוסיף: "ההורים שלי, אחרי השואה, בדיוק מהסיבה הזאת הפסיקו להאמין". ולי לא נותר אלא להקשיב, ולהנהן כמי שאומר: אני מבין את עומק השאלה, אבל זה ממש לא הזמן לדבר על תשובה... עוד אמר לי: "אני כבר זקן. החיים שלי כבר מאחוריי. אבל מה יהיה על הנכדים שלי, שכל החיים עוד לפניהם?...".

בערב עברתי במרפסת הרחבה של המלון ועברתי בין אנשים. ראיתי שלוש נשים יושבות, שתיים מהן מאותו קיבוץ, והשלישית, חוזרת בתשובה, כלתה של אחת מהן. בשיחה התברר שהמבוגרת שבהן היא אותה אישה שנחטפה והצליחה לחזור. המפגש הישיר עם מי שכמה שעות קודם שמעתי עליה את הסיפור המצמרר מעלה אצלי צמרמורת עוד יותר חזקה. בהמשך השיחה עלתה ביניהן השאלה אם ניתן יהיה לחזור לקיבוץ לאחר כל מה שהיה. בלבי לא היה ספק שהקיבוץ ייבנה מחדש ויפרח, ורבים מן התושבים ישובו אליו.

אבל בחרתי לשתוק ולא לומר דברים מעודדים. זכרתי את מאמר חז"ל: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו". שיננתי לעצמי שקודם כול, עליי להיות עם האנשים במקום שבו הם נמצאים, ורק כאשר מזהים רצון לשמוע דברים אחרים, מרוממים יותר, אז לפתוח את הפה ולומר את מה שיש לי לומר. בשיחות אחרות, עם אנשים שהיו במצב רגשי שונה, סיפרתי על הטבח שהיה בכפר עציון בד' באייר תש"ח, בו נהרגה גם בת הדוד של סבתי ע"ה, עם בעלה ועם העובר שברחמה. ואז הוספתי ש-19 שנה לאחר מכן חזרו הבנים היתומים שלא זכו להכיר את אביהם ובנו את הקיבוץ מחדש, עד שהיום יש בגוש עציון עשרות אלפי תושבים.

כאשר היה מתאים לאנשים לשמוע את הדברים, זה מאוד עודד אותם. מצד שני סיפרתי על קיבוץ בארות יצחק, שהיה מול עזה וחרב במלחמת השחרור ביום קרב קשה שבו נהרגו 17 מגינים, והחברים העדיפו להקים אותו מחדש ליד פתח תקווה; ובכל זאת, קרוב מאוד לשם, על אותן אדמות חקלאיות, הוקם לאחר שנים הקיבוץ עלומים. חשוב היה לתת מקום גם לתחושה העכשווית ש"אנחנו לא מסוגלים לחזור", לצד האמונה שהמקום יוקם על ידי אנשים אחרים. חשוב היה לא לתת לאנשים תחושת אשמה או חולשה, ולחשוב שזה לא בסדר אם הם מרגישים כרגע שהם לא מסוגלים לחזור; וייתכן מאוד שהם עצמם ירגישו אחרת כעבור זמן.

המשכתי בין השולחנות במרפסת. והנה יושבים שם שני אנשים מבוגרים, גם הם מאותו קיבוץ. ביקשתי את רשותם להצטרף אליהם, וגם הפעם נעניתי בחיוב. פתחתי בכך ש"מצמרר לשמוע את מה שעברתם", ולא שיערתי מה מחכה לי. הקיבוצניק, אדם מבוגר, סיפר לי על בני משפחה שמוגדרים 'נעדרים' ועל עוד יותר בני משפחה שידוע שהם חטופים... והוא מוסיף שהמושג 'נעדרים' קשה לו הרבה יותר מן המושג 'חטופים', שבכל זאת יש בו איזוהי נקודה של ודאות.

לא יכולתי לדמיין אסוציאציה אחרת מאשר "איוב". ומה אני יכול לומר לו? יש בו לא מעט כעס על כל אלה שבגדו בהם – על הצבא, על הממשלה ועוד. ואני מקשיב... ושותק... מה אני יכול לומר לאדם כזה? אני יכול או אמור להיות עורך הדין של הממשלה??? ואז ביקשתי ממנו לספר את סיפור החיים שלו, מתי ואיך הגיע לקיבוץ. הוא סיפר על בית הגידול שלו, על הבחירה בחיי קיבוץ שבאה מתוך חיפוש מקום מתאים לגדל בו משפחה. הוא סיפר על הקשיים שעברו ועל המשפחה הנפלאה שהקימו. כמה וכמה בנים הקימו גם הם משפחות וגרו לידם בקיבוץ. בתוך הסיפור הוא שיתף בכך שהוא שומר מסורת, מניח תפילין ומתפלל בכל יום, אף שהוא מנהל אורח חיים חילוני. הוא המשיך וסיפר על סעודת החג של כל המשפחה בליל שמחת תורה, ארבעה דורות, כאשר ביום המחרת הכול נחרב.

סיפר לי כיצד ניצל אחד הבנים עם משפחתו, ומה הוא, האב, עשה בתושייה רבה כדי להביא לכך שיגיע מי שהגיע לחלץ אותם, ממש ברגע האחרון. שאלתי אותו איך הוא חי במציאות המטורפת הזאת, והוא סיפר על חיים שאינם ראויים להיקרא חיים, על כך שאין לו יום ואין לו לילה. ובתוך זה הוא מספר על הדרך שבה ניצל החבר הזה, ועל ההצלה הפלאית של החבר ההוא. אמרתי לו בהתפעלות: "איך אתה מסוגל, בתוך כל החושך הזה, לראות נקודות של אור???". לא הייתה זו מחמאה ריקה או מלאכותית. פגשתי אדם עם עוצמות, "איש ההתיישבות העובדת" בכל רמ"ח ושס"ה, עם כל המובנים החיוביים ביותר שיש למושג זה.

לא היו לי מילים לעודד אותו. מה אני יכול להבטיח לו? כל שיכולתי היה "להיות אתו" בכאב, בדאגה, בקושי הבלתי נתפס. ביקשתי את רשותו ללחוץ את ידו. הוא נענה ברצון, ולחצתי את ידו בחמימות ובאריכות. מאחר שידעתי שהוא אדם מאמין, אמרתי לו שאני מבקש להתפלל לשלומם של החטופים. אמרתי בקול נמוך [שרק יושבי השולחן שמעו], ובכוונה גדולה, את פרק קמ"ב בתהילים. "באורח זו אהלך טמנו פח לי. הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני... זעקתי אליך ה'... חלקי בארץ החיים... הצילני מרודפיי כי אמצו ממני. הוציאה ממסגר נפשי..." והוספתי את התפילה על "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה", ש"המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה" – במהרה. הוא הודה לי מאוד מעומק הלב. ואני הודיתי לו מעומק לבי על הזכות שנפלה בחלקי להיות אתו בשיחה הכואבת הזאת.

אינני יודע במדויק מהו הידע המקצועי הקיים והרלוונטי לשיחות עם אנשים בתוך מציאות מטורפת כזאת, שהיא חריגה ביותר בכל קנה מידה, גם במדינה למודת טראומות כמו מדינת ישראל. עם זאת, מצאתי את עצמי עובד על בסיס של פרוטוקול מאוד מוכר, והוא מן הפעילות של "מטה הרבנים" בגוש קטיף בשבועיים שלפני הגירוש, בימי הגירוש עצמם ובשנה שלאחר מכן. התדריכים שהוכנו אז לרבנים שבאו לתמוך בתושבי הגוש התגלו כמתאימים ביסודם גם לסיטואציה הזאת.

כך משפט הפתיחה המוצע לשיחה: "במצב הזה לא הייתי מסוגל לשבת בבית בשקט ובאתי להיות אתכם." – לא באתי "לעזור לכם". לא הסיסמה השחוקה "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", אלא רק "להיות אתכם" – כך בדיוק. וכך היה גם משפט השאלה שבא לפתוח את השיחה: "רציתי לשאול אתכם איך אתם חיים במציאות המטורפת הזאת?". לא "מתמודדים" ולא משהו אחר, אלא פשוט "חיים". אותם משפטי פתיחה, בהתאמות מתבקשות. גם העקרונות של השיחה נותרו כפי שהיו אז: לשאול שאלות פתוחות, להקשיב באופן פעיל למה שהאדם בוחר לשתף. לא לענות על שום שאלה שלא נשאלה. להיות עם האנשים בקושי. להיות אתם בשאלות שלהם. לשהות אתם בתוך השאלות ולא להיות "נבהל להשיב". לענות כפי שמתבקש ורק על פי מה שהאדם אומר שהוא מבקש. ועם זאת, לזהות את הכוחות שלהם, את מה שבכל זאת עוזר להם קצת, ולשקף להם את זה, כדי לעזור להם להרגיש קצת קצת יותר חזקים.

משפט חדש למדתי לומר פעם אחר פעם: "בזמן הזה כל המחיצות נופלות. כולנו בסירה אחת. ההבדל בינינו הוא רק במיקום של הכיסאות...".

בכל זה לא נותר לנו אלא לאחוז בדרכו של הקב"ה, שאומר לנו: "עמו אנוכי בצרה", ורק מתוך כך: "אחלצהו", תוך הקפדה יתירה על: "ואכבדהו". ומתוך כך נתפלל לקיומה של הברכה: "אורך ימים אשביעהו", ואף "אראהו בישועתי".

הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין ועומד בראש המחלקה למדיניות חברתית במרכז תורה ומדינה.