שלושת החסמים

מה תחנת הכח של עזה עדיין עובדת?! עדיין! איך יתכן שדובר צה"ל בערבית מפרסם תמונות של מאגרי דלק ברצועה כדי להוכיח את קיומם במקום שצה"ל יפציץ אותם?! איך עוד יש מי שחושב להעביר דלק לבתי החולים ברצועה בשעה שברור שהוא עובר ישירות אל החמאס לטובת אוורור עיר המנהרות?!

שלושה מוקשים חוסמים בשעות אלו את דרכה של ישראל להכרעה ברצועה והם כולם חוזרים אל השאלות הללו:

1. השאלה משפטית-מוסרית - המשפט הבינלאומי רואה בהטלת מצור פעולה מלחמתית לגיטימית ומאפשר לבצע אותו באופן אפקטיבי תוך אספקת סיוע הומניטרי לאזרחים רק מחוץ לאזורי הלחימה ותוך התנייה של מניעת ניצול האוכלוסיה כמגן אנושי מצד הצד המותקף.

על מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות (דבל"א) להמשיך בהפנמה שכללי המשחק השתנו לחלוטין. אנחנו במלחמה. לא בשגרה וגם לא במבצע. אין אופציה להמשיך ולבחון באופן פרטני את שאלת השיוך ואופן השימוש של כל גלון דלק. הדלק כעת הוא מקור החיות של חמאס וצוואר הבקבוק להקרסת הערכותם לשהות ללא הגבלת זמן במנהרות. בלי אוורור וחשמל היעילות של עיר המנהרות נחלשת מאוד ואלו תלויים בדלק. ככזה יש להשמידו בכל מקום ברצועה ללא כל מגבלות והתניות ויפה שעה אחת קודם.

2. השאלה הבינלאומית - ישראל ממשיכה בהתמקדות היתר בפרגון הבינלאומי לטווח הקצר. נתניהו עומד במסיבות עיתונאים עם הנשיאים ביידן ומקרון ושומע בהכנעה דרשות על מוסר לחימה, על ההפרדה בין הפלסטינים לחמאס ועל העתיד המדומיין של שתי המדינות. אבל ההיסטוריה מלמדת שאהבתנו כאנדרדוג לא תימשך לאורך זמן.

הדרך היחידה להצלת תהליכי הפיוס עם העולם הערבי בראשות הסעודים וחיזוק מעמדה האזורי של ישראל - בהם התאמצה איראן לפגוע באמצעות המתקפה הרצחנית - היא השבת מעמדה בתור הבריון האזורי שעל כוחו ניתן להשען. הדרך למעמד הזה עוברת דרך נכונות להתחכך עם הממשל האמריקאי. למראית עין או באמת. כך הכריזו על הקמת המדינה. כך התבסס פרויקט דימונה. כך החלה ארה"ב לראות בנו נכס אסטרטגי אחרי נצחון הבזק המרשים בששת הימים. רק כך ישוקם מחדש מעמדה של ישראל כעת.

3. שאלת התכלית המבצעית - כשישראל מדמיינת את היום שאחרי כחזרה לחיים בעיר עזה היא נמנעת מלפגוע עד תום בתשתיות. אבל גם אם חיסול אחרון המחבלים המסתתרים איננו יעד בר השגה, החרבה בלתי הפיכה של השליש הצפוני של הרצועה ובכללו העיר עזה היא צעד הכרחי ופשוט יחסית שתלוי רק בנו.

הוא הכרחי כהפסד מוחשי וויזואלי של שטח אסלאמי שרק הפסדו לטובת "דאר אל חארב" מתפרש כהפסד בשפת הנבלים הג'יהאדיסטים. הוא הכרחי מכיוון שעזה היתה לסדום מוסרי ודינה להיות לתל חרבות בדיוק כסדום המקראית. והוא הכרחי כהבהרה לכל הצופים מהיציע איך מתנהגת מעצמה אזורית כאשר השפנים מעיזים להטיל בה חיצים כואבים כל כך.

שאלת העיתוי המדויק של הכניסה הקרקעית איננה השאלה הדרמטית כרגע כמו שאלת הפגיעה בחשמל ובדלק. בתקופה הקרובה הם ישמשו בתור החמצן של חמאס. עצירתם, יחד עם המשך הכתישה האווירית והעמקת המודיעין, היא צורך מבצעי ראשון במעלה שיקבע את משך המלחמה ויעילותה.

היא גם אפשרית מבחינה לוגיסטית ומבצעית אך תלויה בהסרה מיידית של שלושת החסמים האמורים. שוב זה לא מפתיע, אבל שלושתם חונים אך ורק בתודעה שלנו.

הכותב הוא ראש המכללה למדינאות בירושלים, מרצה לפילוסופיה פוליטית במרכז האקדמי שלם.