ד"ר יוסף מרזוק, מיקירי העיר רמת השרון, הלך לעולמו בשבוע שעבר. על האיש שפעל כל חייו להנצחת זכר אחיו, משה, שהועלה לגרדום בקהיר לאחר פרשת 'עסק הביש', שוחחנו עם מי שליווה אותו בפעילותו הציבורית, נחם אילן.
"יוסף נולד בקהיר לפני 95 שנים, שנתיים אחרי אחיו, בן למשפחה קראית מודרנית. אביו היה רוקח ואמו מראשונות הגננות. למד לתואר ראשון ברוקחות באוניברסיטת קהיר, עלה לארץ והתגייס כחייל בודד כרוקח צבאי", מספר אילן ומציין כי "אחיו משה היה סגן מפקד הכוח היהודי ששמר על שכונת היהודים בקהיר, כאשר המפקד היה ד"ר חיים סעדיה ז"ל, שהיה ראש בני עקיבא בקהיר ב-48'. שניהם היו רופאים וחברים קרובים מאוד".
"כחייל התברר ליוסף שאחיו נתלה בקהיר. המנגנון של אכ"א שמודיע למשפחות לא היה באמצע שנות החמישים. לא היה לו איפה לשבת שבעה. על כך שאחיו נעצר הוא ידע אבל לא במפורש. הוא פגש אותו במאי 54' בפריז. משה היה פקעת עצבים. יוסף שאל אותו מה קרה והוא אמר שהוא לא יכול לספר. שנים אחר כך, כשהוא ראה את יומנו של משה הוא הבין מה העניין, ובשיחזור לאחור הוא הבין שבימים שבהם הם נפגשו התפטר משה מהפיקוד על החוליה הקהירית משום שהוא חשב שמסכנים את חבריו באופן לא אחראי ושלא לצורך, שלא ניתן יהיה לבצע את מה שמצפים מהם וגם אם יבוצע הדבר הוא לא יביא לתוצאות המקוות".
נחם אילן העומד בראש הקרן להנצחת קדושי קהיר מספר על היכרותו הראשונה כבר לפני כשלושים שנה עם יוסף מרזוק. היה זה בטקס יום הזיכרון. הנוהל בחיל המודיעין הוא שבטקס האזכרה לחלל חוגר מייצג את החייל קצין זוטר, ואם מדובר בקצין ייצג את החייל קצין בדרגתו. מאחר ומשה ושמואל עזאר שותפו קיבלו אחרי מותם דרגת סגן אלוף, נשלח נחם לטקס הזיכרון מאחר והוא היה באותה העת סגן אלוף ב-8200. "מאז השתנה עולמי ונקשרה ידידות עמוקה מאוד בינינו, ולפני 15 שנה הוא העמיד אותי בראש הקרן ופעלנו יחד".
נחם חוזר לסיפור גיוסם של צעירים יהודים בקהיר ואלכסנדריה לפעולה בשירות המודיעין הישראלי ביחידה 131 שכבר אינה קיימת. חלקם הובאו להכשרה בישראל בשנים 52'-53', "משה הגדיל לעשות ואחרי ההכשרה גם עבר קורס קצינים. הכרתי את הקצינה שחנכה אותו להיות מפקד החוליה הקהירית".
כאמור, יוסף מתוודע להעלאת אחיו לגרדום מקריאה בג'רוזלם פוסט כשהבין שאחד הצעירים שנתלו בקהיר ב-ח' בטבת תשט"ו הוא אחיו משה. "הוא קישר דברים מתוך ניתוח שלו שהתברר בדיעבד כניתוח מדויק".
נחם מדגיש בדבריו כי לבד מהקדשת חייו להנצחת זכר אחיו, פעל יוסף בשורה של תחומים שתרמו למדינת ישראל החבה לו חוב גדול שהוא זכות. "הוא סייע למכון הביולוגי בנס ציונה, בזכות המעבדה הארצית שהוא ניהל והסטנדרטים שהוא קבע המים שאנחנו שותים צלולים ונקיים, הוא הגה את רעיון אתר ההנצחה של חיל המודיעין".
במשך תקופה לא מבוטלת פעל יוסף במאמצים להעלאת עצמותיו של אחיו, משה, לקבורה בארץ ישראל, ונחם אילן מדגיש כי "שמואל עזאר ומשה מרזוק קבורים בארץ לא בזכות מדינת ישראל, אלא למרות מדינת ישראל, וזה לבושתנו". ואת המשפט החריף והחמור הזה הוא מסביר ומנמק בכך ש"אחרי מבצע קדש ישראל לא ביקשה להעלות את עצמותיו, על אף שהוחלפו 5000 שבויים סורים בארבעה שבויים ישראליים, טייס ושלושה נח"לאים. אחרי מלחמת ששת הימים מדינת ישראל החזירה בין 5000 ל-6000 שבויים מצריים תמורת 11 טייסים ושייטים שלנו ולא ביקשה את עצמותיהם".
כשהוקמה יחידת אית"ן לאיתור נעדרים לאחר מלחמת יום כיפור פנה יוסף לאדם כלשהו במשרד הביטחון וביקש שאם כבר המצרים מסכימים לאתר גופות, שישראל תבקש את גופותיהם של אחיו וחברו, ונענה שהמדינה לא תעשה דבר ושאם הוא רוצה שיטפל בכך עצמאית. יוסף כעס מאוד כי מדובר בשני קצינים ששילמו בחייהם על מחדל של מדינת ישראל, "אבל כעס לא מביא גוויות, והוא פנה לצלב האדום וגורמים בינלאומיים שונים עד שאחרי 77' הוא כתב לנשיא סאדאת בערבית בכתב ידו, שאחיו נתלה לפני יותר מ-22 שנה ואימו הזקנה וימיה ספורים והוא מבקש שתהיה לה אבן לבכות עליה".
היה זה בתקופת שיחות הסכמי הביניים ולקראת חתימת הסכם השלום. הנשיא סאדאת הסכים לשחרר את שני הארונות יחד עם תשעה ארונות של חללי מלחמת יום כיפור כמחווה הומניטארית.
"יוסף הכיר באופן אישי את הרב גד נבון כשהיה רב פיקוד צפון. כשטסו לאל עריש לקבל את הארונות יוסף ביקש לזהות את הגופות. הרב נבון העריך שהמצרים לא יאפשרו זאת ואמר שהוא יזהה באופן אישי ושיסמוך עליו. אכן המצרים לא איפשרו זאת והרב גד נבון חזר מהזיהוי וסימן ליוסף שהוא ווידא את זהותו של משה. בטיסה חזרה יוסף ישב ליד הרב נבון במסוק היסעור וביקש בכל זאת לראות את הגופה. הרב נבון אמר לו שאין בעיה ושייסע לתל השומר ושם יאמר שהוא ביקש שיראו לו. יוסף אמר לרב נבון ששם איש לא יכיר אותו ושדרושה בקשה שלו. הרב נבון הסכים. יוסף הגיע למקום. רב צבאי חיכה לו במאור פנים בשער, וכשפתחו את הארון אחרי 22 שנים, יוסף ראה את עור פניו של משה מתוח על גולגלתו ובאותו רגע הוא ידע שהעניין הושלם. הזיהוי לא היה ב-DNA אלא על פי מראה".
כאיש מדע אמר יוסף לרב הצבאי 'ראה איך חול המדבר שמר יפה את הגופה', והרב הצבאי אמר לו 'אתם אנשי המדע תחשבו מה שתרצו, אנחנו מאמינים שצדיקים לא אוכלת אותם רימה'. "שתי העמדות מתלכדות לאחת", אומר נחם אילן וממשיך את הסיפור מנקודה זו כשהוא מציין שמדי שנה הוא מקפיד לעמוד בימי הזיכרון ליד קברם של השניים במרומי הר הרצל ושם לספר לקבוצות מבקרים על דמותם. באחד הימים הגיעה למקום קבוצת תלמידי ישיבת חורב. נחם סיפר להם את הסיפור ואז ביקש מחנך הכיתה לומר עוד משהו קטן. הוא סיפר שכעת הוא מבין את מה שאבא שלו עצמו סיפר לו. אביו היה איש מילואים של זיהוי החללים ברבנות הצבאית והוא סיפר שכשטיפלו בארון של משה הוא ראה את סימני החבל על צווארו...
"יוסף השכיל להקים עם חבריו עתירי הזכויות את הקרן כדי שהיא לא תהיה מפעל של איש אחד ולא תהיה תלויה באדם אחד, ומאז פעלה הקרן להנצחה ברחובות, גנים ציבוריים, חלוקת מלגות, אירועים רבים", מספר אילן ומוסיף כי "יוסף, כמו החברים שישבו בכלא ועלו אחר כך ארצה, המשיך לפעול למען מדינת ישראל. לימים אמרתי להם שבטח יש להם בטן מלאה על מדינת ישראל. הם הסתכלו עליי במבט מלא חמלה ושאלו איך הגעתי למסקנה המטומטמת הזו. כל אחד מהם אמר לי 'יש לי בטן מלאה על אנשים במדינת ישראל, אבל למען המדינה פעלתי ואמשיך לפעול ולאהוב אותה'. אלה אנשים שלא היו מוכנים לומר מילה רעה על המדינה עד יומם האחרון, למרות הביקורת על אנשים ובעלי תפקידים. הייתה בהם אצילות הנפש להבחין בין מדינת ישראל לבין שלוחיה".