שבת בלי
גם השבת יחסרו בני משפחה רבים סביב השולחן, נשים יקדשו על היין לילדיהן, יבצעו על החלות ויפזרו מלח על פצעי הגעגוע. הורים יסבו ליד השולחן בלי בניהם שבחזית, יכריחו את עצמם לשיר זמירות על אף כאבי הבטן, ופתאום מילות הזמירות יישמעו לגמרי אחרת, "שלח לי שלח לי שלח לי בן ישי גואלי". גם השבת אלפי משפחות מתושבי הדרום והצפון יעשו את סעודות השבת בבית לא להן, לפעמים במחיצת עשרות משפחות וילדים רועשים, ומי יודע כמה שבתות כאלה עוד נכונו להן. גם השבת תחסר ברכת אב לבניו ולבנותיו לפני הסעודה, ושאלת הילדים "מתי אבא יחזור?" תיתקל בתשובה עמומה. גם השבת יחליפו המתגייסים הרבים בגדי לבן בבגדי זית. וכל זה שווה לנו בשביל כל אותן משפחות שאינן יודעות מתי יזכו שוב לחבק את אהוביהן שחמס האויב. כל זה שווה לנו כדי שהחיילת אורי מגידיש תהיה רק סנונית ראשונה של פדיון שבויים בגבורה. כל זה שווה לנו כדי ששבועת "לעולם לא עוד" תתקיים מעתה.
המתנה
"הושענא ממתנת עד כלות שבת" אמרנו בחג הסוכות, שבוע לפני שהכול התפרץ. בשגרה אני חושב בדרך כלל שההושענא הזאת נתקנה כנגד המעשנים שסופרים את הדקות עד הסיגריה של מוצאי שבת ומתאפקים, אולי גם כנגד בעלי תשובה שעוד לא רגילים ומחכים ומחכים.
במלחמה התברר שההושענא הזאת היא כנגד כל שומרי השבת, שבגזרה אלוקית מניחים את כל מקורות המידע בצד וממתינים עד מוצאי השבת בתקווה לחדשות טובות.
ניסים בתבניות
כששרה שומעת מהמלאכים על לידת יצחק היא צוחקת. גם אברהם צחק. אבל הנזיפה האלוקית מבחינה בין הצחוק שלו לשלה. גדלנו על פירוש רש"י שמבחין בין צחוק של שמחה לחיוך של ספקנות, אבל לא כולם מקבלים את הפירוש הזה – הרי אברהם התבשר כבר קודם על הלידה הצפויה ובוודאי כבר בישר לה על כך, ואין שום סיבה שלא תאמין. הרי היא מלומדת בניסים וחוותה מה עשה ה' לפרעה שלקח אותה.
על פי הנצי"ב ברור ששרה האמינה, לרגע אחד לא היה לה ספק שיתרחש נס, אלא שהיא ניסתה להעריך כיצד עשוי הנס להתממש. שתי אפשרויות היו לפניה. האחת, מכיוון ששני אנשים זקנים בעלי גוף זקן אינם יכולים להביא ילדים לעולם, הרי שהנס יתקיים באופן שגופם יחזור להיות גוף צעיר, ובעזרת הגוף הצעיר שיזכו בו יביאו לעולם ילד בדרך הטבע. האפשרות השנייה היא שהקב"ה יעשה נס חריג עוד יותר – הוא ישאיר אותם בגופם הזקן שעל פי הטבע אינו בר הולדה, ובכל זאת באורח ניסי יביאו ילד לעולם בגופם הזקן.
רגע הספק הקל ממומש כששרה מגלה שהאופציה הראשונה התקיימה בה וגופה שב להיות כגופה של אישה צעירה, אלא שהיא מביטה אל אברהם ונוכחת לדעת שבאופן תמוה הוא נשאר זקן. לא מובן לה – אם צריך להחזיר את הגוף אחורה בזמן כדי לזכות לילד, מדוע על אברהם לא עובר תהליך דומה? ואם הנס יתממש בגופו הזקן של אברהם, מדוע גופה נעשה צעיר?
התשובה האלוקית היא: "הייפלא מה' דבר?" במילים אחרות, על אף האמונה של שרה בנס ללא עוררין, היא מבקשת להכניס את הנס הצפוי לאיזו תבנית שהדעת האנושית יכולה לשער ולהכיל. היא בונה מסלולי נס אפשריים, וכשהנס לא נכנס לאף תבנית היא נבוכה וצוחקת בקרבה. אבל הקב"ה מגלה לה שהנס האלוקי גדול על כל תובנה אנושית ואי אפשר לצמצם אותו לאף מגירה אנושית.
אז איך זה ייגמר?
את הפירוש המופלא של הנצי"ב הכרתי מזמן, אבל פתאום הוא מדבר אליי אחרת בימים הללו. המון אנשים שואלים את עצמם איך זה ייגמר ומציירים תרחישים, כבר מתחילים להסביר גם מה יהיה אחרי שנכבוש את עזה, מי ישלוט שם ואיך ומה. הידענים באולפנים מסבירים בוודאות מה האינטרסים של חיזבאללה, מה יהיה הקו האדום שלו ואם ואיך ומתי. ולי בא לצעוק: היי חברים, זה לא אתם שדיברתם בוודאות מוחלטת בשנים האחרונות? אולי קצת פחות מתאים עכשיו לדבר בסימני קריאה? אולי תשאירו מקום לשלוש נקודות?
אפילו אנשי אמונה אופטימיים במיוחד רואים בקצה את כיבוש הרצועה ואולי, מי יודע, בניית גוש קטיף. ואני חושב שמה שקרה לנו גדול על כל חשבון אנושי. אף אחד מתוכנו לא צפה את זה, אפילו הפסימיים לא דמיינו ששבת שחורה יכולה להיות עד כדי כך זוועתית, אפילו המפלצות הללו לא האמינו שככה יצליח להם הרשע הזה. איך התבטא מישהו - לא זוכר מי – "זה הסתר הפנים הכי גלוי שיש". מישהו יכול היה לצפות איך העם השסוע הזה יתגבר כארי? איך שלטי ה"תתנגדו" ייהפכו ל"ביחד ננצח"? מישהו צפה איזו רוח יש כאן ועכשיו בעם הזה?
אף אחד! ולכן במקום להכניס את התוכנית האלוקית למגרות ותבניות ולנסות לנחש מה בדיוק הולך לקרות, בואו פתוח, בואו בענווה, אולי נגלה שרע בסדר גודל דמוני שכזה יכול להצמיח טוב בעוצמות לא פחות גדולות. אם שרה לא הצליחה לשער את דרכי הנס, מי אנחנו. נחיה, ננצח ונראה.
הפכת מספדי למחול לי
אני כותב את השורות הללו באופן הזוי בחצר של אולם שמחות, בחתונה משפחתית שהוקדמה כדי להספיק "לפני שנכנסים", ולבסוף הקדימה אותה הכניסה. לאורך היום דיווחו על קרבות עזים ו"מחירים" שאנחנו משלמים, מילה מכובסת לנופלים, הרוגים. ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בחופה ובריקודים. בהתחלה זה לא משתלב, אחר כך מבינים שזו תמצית הסיפור היהודי. הפכת מספדי – למחול לי, פיתחת שקי – ותאזרני שמחה. ההיגיון אומר שמדובר בשלבים, בהתחלה מספד ואחר כך שמחה, אבל הקיום היהודי משולל כל היגיון, גם אותו אי אפשר להכניס לתבניות. ומתברר שבאותו רגע ממש אפשר שתתהפך הבטן מדאגה לשלום החיילים, והרגליים יקפצו משמחת החתונה. גם כאן, ברחבת הריקודים, אנחנו מנצחים אותם. הם רצו לכבות את האור, את התקווה, והנה אנחנו שמחים, לא סתם שמחים – בגללם הקדמנו לשמוח. מעט אור דוחה הרבה מן החושך, את זה ידענו. החתונה שהוקדמה לימדה אותי שהרבה חושך מחייב אותנו להקדים להדליק את האור.
מה שלומך?
גם בסתם ימים צמד המילים "מה שלומך?" אינו ממתין לתשובה. לפעמים השיחה היא "מה שלומך?", "מה שלומך?". רק לעיתים נדירות זו באמת שאלת התעניינות, ועכשיו בכלל צריך להוציא אותה לנבצרות. "מה שלומך?" - מישהו יודע לענות?
לתגובות: [email protected]
***