משואות
אתם מדמיינים את טקס המשואות ביום העצמאות הקרוב? כל שנה מדליקים 12 משואות כנגד 12 השבטים. השנה זה לא יספיק. אני כבר רואה בעיני רוחי את תקנת השעה להגדלת מספר המשואות בעצמאות תשפ"ד ל־76, כנגד שנות המדינה. משואת כיתות הכוננות, משואת שורדי הטבח, משואת החטופים ששבו, משואת המתנדבים, משואת הטייסים, משואת הטכנאים, משואת זק"א, משואת חיל הרגלים, משואת חושפי המנהרות, משואת השריונרים, משואת משפחות הנופלים, משואת אימהות החיילים, משואת נשות המילואימניקים, משואת החרדים המתגייסים, משואת החרדים הלומדים, משואת מתגוררי המלונות, משואת ילדי העוטף, משואת אופקים ומשואת שדרות, משואת התצפיתניות, משואת מחסלי סינוואר, ועוד כהנה וכהנה משיאי משואות. והאמינו לי, 76 לא יספיקו. הגיבורים של המלחמה הזאת רבים רבים. וכל הרשעים שניסו לכבות פה את האור יראו אור גדול, אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת הימים. בעצם, נראה אנחנו איך עולות המשואות, זה מספיק. עדיף שהרשעים הללו לעולם לא יראו אור.
סדנה להורים
מעולם לא השתתפתי בסדנאות להורים. אולי הילדים שלנו שילמו על זה מחיר, אולי הם ניצלו בזכות זה, מי יודע. אבל בלי שתדרוך כף רגלי בסדנה שכזו, אני יכול לנחש כמה מההדרכות שניתנות שם. למשל, יש לי תחושה שאומרים להורה שמבקש להזהיר את הילדים: באופן כללי אל תאיים, ובמיוחד - אל תאיים אם אין לך אומץ לממש. אבל אם כבר התפלק לך ואיימת - הקפד לממש את האיום. כי הילד בודק אותך, ואם סתם איימת - איבדת את המילה שלך. הטרנד של סדנאות הורים התחיל בארצות הברית, ובאנגלית זה בטח נשמע טוב יותר, "don't say don't" או משהו כזה. יכול להיות שגם ביידן לא היה בסדנת הורים?
בטח גם מדריכים שם שלא לומר לילד: "בבקשה אל תרביץ, בבקשה בבקשה, כי אני איאלץ להגיב בחומרה ואני לא באמת יכול עכשיו, אתה מבין, כי אני ממש עסוק עם אחיך הקטן, אז בבקשה בבקשה, תרביץ חלש שלא אשמע, תעשה לי טובה". אז אולי לא רק ביידן פספס את הסדנה.
זה לא לעכשיו, אבל...
מכירים את זה שבשבת אי אפשר לדבר דברי חולין, אבל יש חוק עוקף שבת, אתה אומר: "זה ממש לא לשבת, אבל..." ועכשיו הכול מותר. אז ככה זה גם עכשיו. כולם מבינים שהדבר הכי גרוע בשבילנו עכשיו זה לעסוק בפוליטיקה בשעת מלחמה, והכי הכי גרוע לעסוק בשאלה מי אחראי למה שקרה. מבינים מבינים, אבל קשה להתאפק, אז יש חוק עוקף איפוק: "זה באמת לא מתאים עכשיו, אבל..." אמרת את משפט הקסם ומרגע זה הכול מותר.
על מה חרבה?
אז זה באמת לא מתאים עכשיו, אבל פתאום הבנתי למה כשהגמרא מחפשת סיבה לחורבן ירושלים (שבת קכ, א) היא מונה לא פחות משמונה סיבות. כנראה שממש כמו היום, כל אחד ידע להצביע על סיבת הכשל, ואולי כמו היום כל אחד זיהה דווקא את הסיבה שאיננה באחריותו, מה שמאפשר בקלות לומר "אמרתי לכם", ובטח התנהל ויכוח מר מי באמת אשם בחורבן. ואולי חכמים החליטו שהחורבן כל כך גדול שלא צריך להתווכח, יש מקום לכולם תחת אלונקת האשמה, ממש כמו אצלנו, אכן יש מקום לכולם. מה שמדהים הוא שדווקא הסיבה המפורסמת, שנאת חינם, לא מופיעה שם, היא מוזכרת באגדות החורבן. ואולי רק אחרי שנלחמו מרה בשל מי החורבן, אלה הטיחו אשמה באלה ואלה באלה, פתאום היה ברור כשמש: הסיבה העיקרית היא שנאת חינם. ואתגר האהבה על כולנו ולא צריך בשביל זה ועדת חקירה, אפשר לתקן הרבה לפני מסקנות הוועדה.
גולדין צדק
לא, הם לא הצליחו להיכנס ללב של העם, והמאבק שלהם לא הצליח עד כה. אולי הם לא ידעו לפרוט על הנימים הנכונים, אבל התברר שהם צודקים. שאי אפשר לסיים צוק איתן עד שחוזר אחרון החיילים, שאי אפשר לשחרר גופות מחבלים בלי לקבל גופות חיילים, שאי אפשר לתת חשמל ומים וכסף כשבפנים כלוא אברה מנגיסטו, מי יודע באילו תנאים. עכשיו, כשמדובר ביותר מ־240, כולנו מבינים.
משפחות המשוחררים
בשיעור בשבת שעברה הזכרתי את "משפחות החטופים". חבר, רונן בירמן, תיקן אותי, אולי כבר שחררו אותם, לא שמענו חדשות כל השבת. אולי הם כבר "משפחות המשוחררים". פתאום ה"אחכה לו בכל יום שיבוא" היה לי חד מתמיד. זה יכול לקרות בכל יום, בכל רגע. הניצחון. השחרור. בכלל הגאולה. צריך להפסיק להכפיף התרחשות כל כך גדולה לקצב התכנון האנושי. אני מאמין באמונה שלמה שעד שתקראו את זה כבר נהיה בעיצומה של סעודת הודיה.
תשמור על הילדוּת, ילד
הייתי אמור להנחות סדנת כתיבה באחד המלונות שבהם משתכנות משפחות קיבוץ מהעוטף. זה התבטל. בסדנה היו אמורות להשתתף גם נערות ו"יש להן טראומה מגברים" הסבירו לי, "אתה מבין למה. אז אנחנו מקפידים שרק נשים יעבדו איתן בשלב זה". לצערי הבנתי, שמעתי מה עשו שם המפלצות בדמות אנוש לנשים ונערות. אף שלא הבנתי איך מתעצב סיפור של טראומה מגברים ולא נניח טראומה מערבים. אני מניח שחלק מעובדי המלון הם ערבים ובכל זאת הם שם, איתם במלון. אבל אני לא מבין עוד כל כך הרבה דברים עכשיו, אז עוד אחד. מה שאני כן מבין זה שלא רק מזרח תיכון חדש נקבל אחרי המלחמה הזאת, גם ילדים מזן חדש. כאלה שנסדקה להם התמימות והאמון בעולם, וגם את זה נצטרך לשקם, כי זה חשוב לא פחות משיקום העוטף.
דור מנצח
אחרי המלחמה הזאת יגדל כאן דור שההורים שלו היו ילדי חורף שבעים ושלוש, אלה שקוננו שהבטיחו להם יונה ועלה של זית, ובכל מאודם החזיקו את חלום השלום והקריבו את קורבנות השלום. אלה שהאמינו באוסלו וחוו אוטובוסים מתפוצצים וסבארו וקפה הלל וקו חמש ובית־ליד ודולפינריום ומתאבדים. אלה שהאמינו בכל מאודם שאיפוק זה כוח, וכמה כוח היה להם להתאפק ובלבד שלא תתנפץ היונה לרסיסים. ומה לא מכרו בשביל השלום, ובתחושת גאולה חוללו התנתקות וקיבלו סבבים וסבבים וסבבים.
והנכדים של שנת שבעים ושלוש, שכולם כבר חשבו שאינם אלא דור שמנת מפונק, שהאתגר הכי גדול בחייהם הוא לצלוח שיעור זום בימי קורונה – הנכדים הללו הם דור ההתפכחות. הדור הזה לא יגיד להוריו שהבטחות צריך לקיים, הוא יודע שהוריו מכרו הכול כדי לקיים, והיו מוכנים למען שלום למכור את חייהם. הוא יגיד להוריו: די, לא כל אויב אפשר להפוך לאוהב, והכי גרוע להפוך אויב לאוהב בדמיון, כי זה מתנפץ במציאות.
גדל פה דור ששילם את מחיר ההתנפצות ולא יהיה מוכן למכור את עצמו שוב בשביל דמיונות שווא. ובעיקר, הנכדים של חורף שבעים ושלוש למדו להילחם ולנצח, ממש כמו הסבים שלהם. גדל פה דור שכבר לא יתפתה להבחין בין ג'יהאד לחמאס ובין חמאס לפת"ח. גדל פה דור מנצח.
דפיקה בדלת
פתאום חשבתי על שרה, זו שחיה באוהל עם ארבעה פתחים, ששׂשׂה לקראת כל אורח שבא, שלא הציצה בעינית ומיהרה לפתוח, אפילו יהיו אלה שלושה ערבים בלי אישורי כניסה. האם גם אצלה, כשיצא אברהם למלחמת הארבעה והחמישה, צנח הלב אל הרצפה עם כל דפיקה בדלת?
מיושן
מדברים על "החלפת דיסקט" ו"נפילת אסימון", ואני רק חושב לעצמי: אם אפילו הדימויים מיושנים כל כך, איך בדיוק תצמח פה תפיסה חדשה?
תדע כל אם ערבייה
תדע כל אם עזתית שהפקידה את בניה ביד מפקדים שלעולם לא יחזירו אותם הביתה.
לתגובות: [email protected]
***