בוכים על חלב שנשפך

בשעות הבוקר המוקדמות של שמחת תורה האחרון נכנסו עשרות מחבלי חמאס לקיבוץ עלומים שבנגב המערבי. בעקבות היערכות של כיתת הכוננות ותושבים ערניים הם נהדפו מאזור המגורים והתמקדו באזור המשקי, שם רצחו בדם קר כ־19 עובדים זרים שהתגוררו ליד הרפת והתחילו במסע הרס.

"המחבלים שרפו את כל הצד הלוגיסטי של הרפת, כולל המבנים החדשים והמפוארים שלנו", מתאר אבי פריימן, מנהל הרפת בקיבוץ עלומים. "הם ניקבו וחוררו את מיכלי החלב, שרפו את כל מערכות החשמל של מכון החליבה, הציתו את המתבנים שבהם אנחנו מאחסנים את המספוא לכל השנה, שרפו את הטרקטורים ואת שאר הכלים המכניים שמסייעים להכנת האוכל של הפרות. בתוך זמן קצר הם השביתו את מכון החליבה ואת כל מה שמסביב. הרפת שלנו ספגה את הנזק הכי גדול מכל הרפתות בעוטף עזה".

הרפת בקיבוץ עלומים הניבה מכסה של ארבעה וחצי מיליון ליטר חלב בשנה, ובז'רגון הרפתנאי היא נחשבה לרפת בינונית ומעלה. "השקענו הרבה מאוד כסף במבנים לרווחת הפרות. בשנתיים האחרונות חנכנו מכון חליבה חדש, מדהים ביופיו וביעילותו. זה היה ממש היכל הייטק. ב־7.10 הכול התהפך", הוא אומר בכאב.

אומנם בפרות המחבלים לא פגעו, אך בשל השבתת מכון החליבה לא היה ניתן לחלוב ולהאכיל אותן. "האזור הפך להיות שטח צבאי סגור, לא היה אפשר להיכנס אליו", מזכיר פריימן. "כל תושבי הקיבוץ פונו לבתי מלון בנתניה. במשך ארבעה וחצי ימים לא חלבו את הפרות ולא האכילו אותן. הנזק הוא עצום, חלקו בלתי הפיך. הצלחנו איכשהו להתארגן ולסדר את מכון החליבה ברמה בסיסית. את החלב נאלצנו לשפוך, כי לא היו לנו מיכלים. אבל היינו חייבים לפחות להקל על הפרות. פרה שלא נחלבת זה כמו אישה מניקה שאין לה יונק".

"אחרי ארבעה ימים הצלחנו לארגן מספוא ולהאכיל את הפרות. השתמשנו בשירותי חוץ, חברת אמבר נכנסה תחת אש וחילקה להן אוכל באבוסים. ככה התחלנו לאט לאט במלאכת השיקום", הוא נזכר. "בהתחלה חלבנו פעם אחת ביום ועם הזמן עברנו לשתי חליבות, כאשר בזמני שגרה אנחנו חולבים שלוש פעמים ביום. ממוצע החליבה של פרה בקיבוץ עלומים הוא כ־42 ליטר חלב ביום. התחלנו עם שמונה ליטר חלב, והיום כבר הגענו לכ־30. לא חזרנו לתפוקה מלאה, וכנראה גם לא נוכל לחזור עם הפרות האלה. נגרם נזק בלתי הפיך. אין לזה אח ורע לחזור ולחלוב פרות אחרי שלא אכלו ולא נחלבו במשך ארבעה ימים. יש פרות שהפסיקו לתת חלב בכלל, ולא בטוח ששווה לנו כלכלית להחזיק אותן. בסופו של דבר, זה עסק כלכלי".

בנוסף לשיקום המבנים שנשרפו, אחד האתגרים שעומדים בפני חברי הקיבוץ הוא היעדר הפועלים הזרים שהיו אחראים לתפעול הרפת, אשר נרצחו או בחרו לחזור לארצות מוצאם. "הבעיה הכי רצינית בעוטף עזה היא כוח אדם", קובע פריימן. "אם היא לא תיפתר – לא יהיו רפתות בעוטף עזה. בינתיים יש מטה של מתנדבים. כל שבוע מגיעים ארבעה או חמישה מתנדבים, אבל כמקובל אצל מתנדבים, בהתחלה זה הפצצה וכל יום שעובר זה דועך. באים אנשים שחלבו לפני ארבעים שנה, וזה באמת מחמם את הלב. אבל עם כל הרצון הטוב, לוקח יומיים־שלושה כדי ללמד אותם לחלוב מחדש, מלבד כל מיני נזקים שנגרמים מחוסר ידיעה. ככה אי אפשר לנהל מערכת. חליבת פרות כמו שחלבו העובדים הזרים זה מקצוע לכל דבר". מבחינתו, העתיד עדיין לוט בערפל. "יש הרבה שאלות והרבה אי־ודאות. החלטנו שנשקם את הרפת בעלומים, אבל אם בעיית הכוח אדם לא תיפתר, ההחלטה שלנו יכולה להיכתב בדפי ההיסטוריה, לא יותר מזה".

מפעל החיים יורד לטמיון

קרוב ל־1,500 יהודים נרצחו על ידי מחבלי חמאס במהלך מלחמת שמחת תורה. האובדן הבלתי נתפס בחיי אדם, כמו גם האכזריות שבה הם נשחטו, לכדו את רוב תשומת הלב הציבורית והתקשורתית, ובצדק. אך יחד עם נזקי הרכוש והביזה שנלוו למסע הרצחני, גם עשרות הרפתות שבקיבוצי העוטף, אשר מספקות תוצרת לשוק החלב הישראלי, ספגו מכה אנושה. בימים כתיקונם פעלו ביישובי הנגב והעוטף 28 רפתות, "מהטובות ומהמובילות במדינת ישראל, מבחינה מקצועית ומבחינה כלכלית", מעיד שמיל בלברמן, רכז התארגנות רפתות הנגב והעוטף. "במלחמה כל מפעל החיים הזה, בייחוד רפתות העוטף, ירד לטמיון. בהוראת הצבא נאלצנו לנטוש את המקום, ולכן הפרות לא נחלבו ולא קיבלו אוכל. לבסוף הצבא התרצה וחלק מאיתנו חזרו ומנסים לאושש את הפרות, למרות שזו משימה קשה עד בלתי אפשרית. הנזקים גדולים מאוד, גם כלכליים ובעיקר צער בעלי חיים. אבל אנחנו מנסים".

המלחמה תפסה את שמיל הרפתן הוותיק, חבר קיבוץ ניר יצחק, בשבת בבוקר תוך כדי תורנות. "הייתי בתורנות וירדתי לרפת כדי להאביס את הפרות. פתאום נשמעה אזעקת צבע אדום, כמובן שרצתי למיגונית. אחרי זה, בדרך הביתה, כבר ראיתי את השואה מתקרבת. ראיתי את המחבלים מסתובבים בתוך הקיבוץ. רצתי מהר הביתה ונכנסתי לממ"ד, שם הייתי עם אשתי כל השבת עד חמש אחר הצהריים, כשצה"ל הגיע. ילדיי גם הם גרים בניר יצחק והיה לי הרבה צער שלא יכולתי לעזור להם. זה אחד הדברים הכי קשים שחווינו. אבל הדבר הכי כואב זה החתן שלי, טל חיימי, שנחטף לעזה ואנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. מבחינת הצבא הוא חטוף־נעדר".

בחמש אחר הצהריים, כשהצבא השיג שליטה על הקיבוץ, הוא ריכז את כל התושבים בשלושה בתי ילדים שהיו ממוגנים. "באותו הלילה פינו את כל חברי הקיבוץ לבתי מלון באילת. אני נשארתי כאן עם עוד שלושה עובדים זרים כדי לטפל בפרות. לא יכולנו לחלוב, לא יכולנו לעשות כלום, כי המחבלים שחדרו לניר יצחק שרפו לנו את לוח החשמל, כך שלא היה לנו חשמל ברפת בכלל וכמה ימים לא חלבנו. כמובן שהאכלנו אותן. כעבור ארבעה ימים הגיע רמ"ט פיקוד דרום והודיע לי חד משמעית שעליי לנטוש את המקום באופן מיידי. הוא נתן לי שעה כדי שאוכל לפזר אוכל שיספיק לפרות לכמה ימים. כך אכן עשיתי ועזבתי את המקום. כעבור יומיים חזרתי כדי לראות מה קורה עם העדר, וכמובן שעדיין לא יכולנו לחלוב, כי עדיין לא היה חשמל. במאמצים עילאיים הצלחנו לארגן סידור מיוחד כדי שנוכל לחלוב אותן לפחות פעם ביום, במקום שלוש פעמים ביום".

"הנזקים גדולים מאוד", הוא קובע. "אבל פרט לכך, קשה מאוד לראות את מפעל החיים שלך בניר יצחק - ובכל רפתות העוטף שהיו מהמובילות והמצטיינות בישראל - יורד לטמיון. ברגעים קשים אני מזכיר לעצמי שפרות אפשר להחליף, בני אדם לא. אנחנו כבר חודש מאז האירוע, יש לנו מתנדבים נהדרים שמגיעים מקיבוצים שונים ומכל רחבי הארץ. עם ישראל בתפארתו וממשלת ישראל בכישלונה. אם לא המתנדבים – אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה. אנחנו עוד לא מסתכלים קדימה, אלא מחכים שהמלחמה תיגמר, לראות באיזה מצב אנחנו נמצאים. הרי אנחנו כבר למודי סבבים ורוצים לראות לאן זה הולך. כרגע אנחנו מחזיקים את הקיים, חולבים ומאביסים, אבל אפילו לא מתחזקים", מוסיף בלברמן בעגמומיות.

אומנם לקיבוץ סעד, בחסדי שמיים, המחבלים לא הצליחו לחדור, אבל גם שם המשק החקלאי מתמודד עם תוצאות המלחמה. כ־30 מחבלים הגיעו לשער הקיבוץ שהיה סגור בגלל קדושת השבת והחג. במקום התפתח קרב יריות בין כיתת הכוננות וחיילים שעברו באזור ובין מחבלי חמאס שניסו לפרוץ לקיבוץ, קרב שבלם את הטבח שתכננו המחבלים לבצע. הרפת בקיבוץ סעד מאכלסת 350 פרות ו־280 עגלים, ומניבה מכסה שנתית של ארבעה וחצי מיליון ליטר חלב בשנה – מה שמעיד על היותה על אחת הרפתות הטובות בארץ מבחינת תנובת החלב. "ביום ראשון פינו את התושבים לבתי מלון. מאז הגעתי לכאן בכל יום", מתאר אודי שהם, מנהל הרפת בקיבוץ. "ניסינו לתפקד כרגיל עד כמה שאפשר. עשינו רק מה שנחוץ, כדי לשמר את הקיים. גם תחת אש וגם תחת האזעקות של צבע אדום. לשמחתי, בסופו של יום הצלחנו לא לשפוך אפילו ליטר אחד של חלב".

כאמור, אחד האתגרים הגדולים הוא סוגיית העובדים הזרים שמפעילים את הרפת. "התקופה מאתגרת כי כל הזמן אני חושב על העובדים שלי, אם חס ושלום יקרה להם משהו. זה מטריד אותי יומם ולילה. התאילנדים שמעו מה קרה באזור והיינו צריכים לחזק ולחבק אותם, כי היה עליהם לחץ מאוד גדול מהמשפחות ומממשלת תאילנד לחזור, אבל לשמחתי הצלחנו להרגיע את רובם. עכשיו, חודש אחרי, העסק כבר מתפקד לחלוטין. אחרי שבועיים הצלחנו לחזור לשגרה. למרות שהספקים הקבועים הפסיקו להגיע, תמיד הצלחנו למצוא אנשים טובים שיגיעו וימלאו את מקומם".

איך אתה רואה את העוטף מצליח להשתקם מהמצב הזה?

"זה תלוי בשאלה מה יהיה מעבר לגבול ביום שאחרי. אנחנו רוצים לראות את הים, זאת הציפייה שלנו. כבר 20 שנה שאנחנו חיים עם הסבבים האלה, ולא רוצים שיהיה כאן 95 אחוזים גן עדן וחמישה אחוזים גיהינום. אנחנו רוצים 100 אחוזים גן עדן".

תנובה: קרן לסיוע בשיקום מיידי

חברת תנובה נמצאת בקשרים מסחריים עם עשרה יישובים בעוטף עזה שיש בהם רפתות: ניר עוז וניר עם, ניר יצחק וסופה, נחל עוז, כיסופים, עין השלושה, עלומים, יד מרדכי וברור חיל, סעד, גבים והמושב יכיני. רפתות העוטף מספקות סדר גודל של שישה אחוזים מהחלב הגולמי שמגיע לתנובה. "חלב הוא לא כמו כל מוצר חקלאות אחר. למשל תפוחי אדמה או גזר שגדלים בעוטף עזה, גם אם קוטפים אותם אחרי יום או יומיים, עדיין אפשר לאחסן ולשווק בהמשך. פרה חייבת להיחלב כל יום, ומיד עם סיום החליבה, תוך 24 שעות, חייבים להעביר את החלב לעיבוד במחלבה. לכן הרצף מאוד חשוב", מסביר אפרי רייקן, מנהל אגף חלב גולמי ואחראי קשרי רפתות בחברת תנובה. "לראיה, בכל הסבבים הקודמים כשפינו את היישובים – מי שנשאר ביישוב היה כיתת הכוננות וצוות הרפת. במקרה של המלחמה הזאת גם צוות הרפת נאלץ לעזוב, ולכן היו מקרים שבהם לא נחלבו הפרות החל מיומיים־שלושה ועד לשבועיים ויותר. ככל שחוזרים לחלוב שוב את הפרות, כך הסיכוי שהרפת תשתקם גדול יותר".

"בחלק גדול מהרפתות נגרמו נזקים חמורים. המחבלים נכנסו לרפתות וניסו להרוס כל חלקה טובה וכל מה שנקרה בדרכם. כל מה שיכלו להשמיד – השמידו, לצערנו גם רצחו חלק מהעובדים שהיו במקום. אצל רובם ככולם יש נזק כתוצאה מכך שהצוות נאלץ לעזוב ולא הייתה חליבה במשך כמה ימים", הוא מעדכן. "היה צריך לגייס במהירות עובדים אחרים. ההתנדבות היא מעל ומעבר, מחממת את הלב. מאות אנשים ביקשו להתנדב ברפתות, אף על פי שזה מחייב שהייה של כמה ימים משום שאי אפשר להיכנס ולצאת מדי יום, ועוד במקומות שעדיין מטווחים. יש מתנדבים בשפע ובהם אנחנו נעזרים כרגע".

רייקן מבקש להרגיע את הצרכנים המודאגים שחוששים למחסור בשוק החלב. "לא צפוי מחסור במוצרי חלב בגלל אי אספקה של חלב גולמי, כי כאמור כל רפתות העוטף מספקות שישה אחוזים מהצריכה הארצית, והן כבר חוזרות לייצר חלב ומגיעות לתפוקה של 70 אחוזים ממה שהיה בימי השגרה. בנוסף לכך, מכיוון שענף החלב הוא ענף מתוכנן, הענף עשה את כל מה שצריך כדי שמי שיכול לייצר במקומות אחרים ייצר יותר כדי לכסות על החוסר שנגרם כתוצאה מהמלחמה בעוטף".

בעקבות המצב הקימה חברת תנובה קרן של 15 מיליון שקלים אשר מיועדת לשיקום מהיר ביותר של הרפתות, בין היתר בעזרת שיפוץ מבני הרפתות, חדרי החליבה ומיכלי קירור החלב, תיקון רשתות החשמל והמכונות להאכלת הפרות ועוד. בנוסף לכך הקרן תבחן כל פנייה שתתקבל מרפתות האזור שנפגעו כתוצאה ישירה מהמלחמה. "אמרנו ליצרנים שלנו: תעשו כל מה שצריך כדי שהרפת תחזור ככל האפשר למצב שהיה ערב שמחת תורה, ולצורך זה הקמנו קרן שתממן את מה שצריך לעשות. כרגע ברפתות עסוקים בשגרה היומיומית כדי לנסות לחזור לייצר חלב, עוד לא עסוקים בשיקום ובשיפוץ. יש תוכניות, מתחילים לדבר איתנו על זה. אני מקווה מאוד שבימים הקרובים תתחיל הבנייה עצמה".

***