בעמדת ערוץ 7 עם חברי קיבוץ בארי התארח לוטן פיניאן, שבטבח המזעזע שביצע חמאס נרצחו חמיו וחמותו. אותם רגעים הקשים לא מרפים ממנו גם היום - יותר מחודש אחרי.

"בשש וחצי בבוקר היתה התקפת טילים שלא היתה כמותה - ללא אזעקה. טסנו לממ"ד מתוך מחשבה שאם כבר קמנו מוקדם נלך להפעיל את מכונת הקפה. מהר מאוד הבנו שיש מחבלים בקיבוץ. בשעה 7:13 דקות היתה הודעה ראשונה ברשת הקיבוצית ובשלב מסוים אני שומע אותם ליד הבית שלי וכותב 'הא, מחבלים אצלי'. עוד לא הבנו את ההיקף. בתוך דקות מתברר שהם פזורים בכל הקיבוץ. יצאתי במהירות, נעלתי את הדלתות, הוצאתי את הכלב מתוך הממ"ד שייתן מענה בחוץ. נעלנו את הממ"ד, איבטחנו את הידית ומאז החל מרתון שנמשך עד אחת בלילה", הוא מספר.

"במהלך כל הזמן הזה היינו בקשר ישיר עם ההורים של אשתי. גיסי, לוחם בכיתת הכוננות, דיווח לנו מהשטח ונתן לנו אינדיקציות - אם יש או אין חיילים, אתם לעצמכם - תשמרו חזק על הממ"ד. בשלב מסויים חמותי כותבת: 'הם יורים בכל הבית', 'זורקים רימונים', 'יש מחבלים בבית', 'ירו באבא ירו גם בי, אני לא יודעת איפה', 'הצילו, הצילו', 'נגמר הסיפור'. אנחנו חסרי אונים. גיסי בכיתת הכוננות עם אמא שלו בטלפון ואומר לה 'אנחנו בדרך, נגיע. תהיו חזקים'. אמא שלו, ברגע של הבנה אמיתית אומרת לו 'לדעתי כאן זה מסתיים. אהבנו אתכם, תמסור לכולם שאהבנו אותם'", נזכר פיניאן בכאב. "הילדים שבממ"ד יודעים שכבר אין סבא וסבתא. אחר כך לקח למדינה שבועיים לתת לנו את המידע הרשמי".

לאחר השעות המזוויעות הגיע גם הרגע שבו פגשו את המחולצים האחרים מהקיבוץ - וגם הדרך אליו היתה רצופה מהמורות. "בערך בשעה אחת בצהריים חילצו אותנו. אנחנו עוסקים בלהסתיר את העיניים לילדים שלנו כי אנחנו עוברים דרך גופות של מחבלים ושל חיילים. כשהגענו לנקודת החילוץ, יצא מחבל במרחק של 15-20 מטרים וריסס את כולם. למזלנו הוא לא פגע וחוסל מיד. הילד שלי היה עם הפרצוף לתוך הרצפה ומה שחשבתי הוא 'שרדתי 20 שעות בממ"ד בשביל לחטוף כדור בחילוץ?'. הצבא הבין שאוטובוסים לא יעזרו כאן והביא משאיות ממוגנות ומשם חולצנו לנתיבות. בעמדת החילוץ הראשונה מתחילים הסיפורים לצוץ. אם שמחבקת אב ושואלת איפה הילדים והוא מסתובב והולך כי הילדים לא איתו. הורים שמגיעים בלי ילדים, ילדים שמגיעים בלי ההורים וכל מה שמתברר בכל יום".

כשהוא נשאל האם הצליח לעכל את המצב הנורא - משתף פיניאן כי משפחתו החליטה לנקוט בגישה של 'החיים צריכים להימשך'. "הדברים כאן קורים מהר מאוד, ומצד שני, החודש הזה אחורה, כאילו קרה לפני שלוש שנים. כל יום שעובר הוא שנה. אנחנו מרגישים שהשבת הזאת קרתה בחיים אחרים. סיימנו לשבת שבעה על ההורים של אשתי ויומיים אחר כך חיתנו את אחיה. כי הם הבינו שזה מה שהיה נכון לעשות, ומה שההורים שלו אם היו חיים, היו מאוד שמחים שיקרה. תוך 24 שעות הרמתי להם חתונה בכפר הנוער 'קדמה' עם מנהל כפר הנוער שחר. ישבנו שבעה אבל אין לנו זמן להתאבל. אנחנו מסתכלים קדימה על היום למחרת ומנסים לכוון את העתיד שלנו. מה יקרה עם הילדים שלנו ולאן נלך. ברור לנו שעוד חצי שנה ושנה לא נשב במרפסת בקיבוץ ונשתה בירה".

מחדלי המלחמה, לדעתו, הם עניין חשוב - אך האחדות בעם חשובה לא פחות. "אין ספק שביום האירוע וגם לפניו היו מחדלים, שהאנשים שישבו בעמדות שהיו צריכים לתת לנו את הביטחון, לא נתנו. אני 'שמח' שהם די מהר לקחו אחריות. אין ספק שהלוחם בשטח נתן את כל כולו. אין לי ספק ששני המסוקים הגיעו בפני עצמם - ועלו פשוט באוויר לתת מענה בתשע וחצי בבוקר, ואחרי זה לא היו לנו מסוקים עד אחרי צהריים - כי השטח החליט מה נכון לעשות. מפקד חיל האוויר הוא הבעיה כי חיכה לאישור. צריך כאן יישור קו גם בדרג הפיקודי וגם בדרג המדיני".

הוא גם מסביר את דבריו. "הצופים שלנו סביר להניח דתיים. אני במקור מורה לפילוסופיה יהודית, ליהדות. אני יכול לשבת איתם על דף גמרא. אני יכול לשבת ולהתפלפל איתם על פרק ממורה נבוכים של הרמב"ם. לנו יש הרבה יותר מהמחבר מאשר המפריד שההנהגה מנסה להמציא לנו. אני יכול לשבת אצל דתי בבית ולאכול, והוא יכול לשבת גם אצלי בבית בקיבוץ שיש מזוזה בדלת ולהיכנס".

"כל התהום הזאת שמנסים להראות היא לא אמיתית - היא פיקציה. כי הנה, עכשיו במצב הזה, הלכנו על התהום הזאת ואנחנו מגלים שיש היכן ללכת. עם ישראל מהרגע הראשון מחבק אותנו, מחזק אותנו, דואג לנו מכל הציבורים, דתיים ודתיות, חילונים וחילוניות, קיבוצניקים ומי שקראו להם 'פריבילגים' וחבר'ה שומרי שבת. ההנהגה חלשה. אנחנו כעם, צריכים להבין שאנחנו לא יכולים יותר לאפשר למי שיושב לנו למעלה לסכסך, להפריד, להמציא דברים שלא קיימים", סיכם.