המשבר הישראלי הנוכחי הוא תולדה ישירה של הדרך בה תפסו הישראלים את מלחמת יום הכיפורים.
לפני חמישים שנה שאלו הישראלים את עצמם מה משמעות המתקפה שנפלה עליהם בהפתעה ביום הקדוש שעלתה בחייהם של 2200 בחורים צעירים בתוך 19 ימים בלבד.
שתי תשובות ניתנו לשאלה זו וכך לכאורה נוצר שסע חדש בחברה הישראלית, שסע בין הקבוצות שנתנו שתי תשובות הפוכות לאותה שאלה לאור אותם אירועים.
תשובה ראשונה היתה שמלחמה זו הרי היא כפוגרום קלאסי, וכך כמו שבקישינב היה פוגרום כך היה גם כאן בישראל, בעוד שבאנו לכאן כדי להיות יהודים חדשים שהאנטישמיות לא תרדוף אותם. אם כך מה השיגה הציונות? כלום. זה היה סופה של הציונות הסוציאליסטית שהובילה את ישראל בימים ההם והמסקנה המעשית היתה נטישת החלום הציוני של אחיזה בארץ, חלום ההתיישבות והריבונות במולדת כולה.
התוצאה היתה מגמת התכנסות לשפלת החוף, תוך זניחת ההתיישבות בנגב, בגליל וביהודה ושומרון. פיתוח נוסף של מסקנה זו היה טשטוש הזהות היהודית של המדינה כדי שמכאן והלאה לא נמשוך אש אנטישמית שרדפה את אבותינו בגלויותיהם ועתה הפכה לאש אנטי ישראלית. כך התפתחה מדיניות של נסיגה והתכנסות ששיאה היה הסכם אוסלו, שהיה ביטוי בוטה לוויתור על חלומותיו של הדור הראשון.
התשובה השניה היתה הפוכה. אכן היה פוגרום אך סיימנו את המלחמה בפאתי בירות האויב , לא הסתתרנו כאבותינו אלא רדפנו את אויבינו. אם כך, הציונות היא סיפור הצלחה שיש להגבירו, להתיישב בגליל, בנגב וביהודה ושומרון וחבל עזה וצפון סיני ולקדם את היהודיות של המדינה ואת שליחותה.
המשמעות המעשית של שני וקטורים הפוכים אלה היתה הופעת שתי תנועות חדשות בנוף הישראלי. מחד "שלום עכשיו" אשר הטיפה לנסיגה לקווי 1949 ולחמה בהתנחלות מעבר לקו הירוק ומאידך תנועת ההתיישבות מעבר לקו הירוק שאותה הובילה תנועת "גוש אמונים" שנוסדה אחרי המלחמה.
תוצאה ישירה של האכזבה מהציונות היתה השאיפה להפוך את ישראל למדינה נורמלית, מדינה ככל המדינות, ללא סממנים יהודיים מסורתיים. תהליך זה בא לידי ביטוי בתהליך אוסלו שיוזמיו הודו שמטרתם היתה "ישראליזציה" של המדינה, קרי, בריחה מן הרעיון של המדינה היהודית. זה היה תהליך מתמשך שהגיע לשיאו בדיוק חמישים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
האירוע בכיכר דיזנגוף בתל אביב בעת תפילת קול נדרי של יום הכיפורים תשפ"ד, מהווה את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין שני הווקטורים ההפוכים שנולדו בשעת נעילה של יום הכיפורים תשל"ד בפרוץ מלחמת יום הכיפורים.
ביום שישי האחרון, בשעת השכמה הופיעו מפגינים, אנשי מחאת קפלן, ברחוב השקט בו אני גר בירושלים. פגשתי אותם בדרכי הביתה וניסיתי לקיים שיחה. בשיחה זו הובהר לי בצורה ברורה שהיריב שנגדו נלחמת הפגנתם היא הציבור הדתי לאומי. ואכן זאת כנראה האמת. המחאה ששמה את ראש הממשלה על הכוונת בעצם הגדירה יעד אחר. אם כך מה חטאו של ראש הממשלה? לדעתי, חטאו העיקרי הוא העובדה שהוא מנהיג את הקואליציה היהודית.
אחרי שהסכם אוסלו לא הצליח לבטל את המדינה היהודית וההתנתקות שנועדה שנית לחסל את היהודיות של המדינה באמצעות שבירת הכח הפוליטי של הציונים הדתיים כשלה גם היא במשימה זו, לא נותר אלא לתקוף את מוביל הקואליציה שבה כלולה מפלגת הציונות הדתית. את זאת עושה הפרקליטות בחריצות נדירה ותוך הפרת החוק שוב ושוב וכל פעם בשם שלטון החוק. זאת בסיוע מתמידי "מחאת בלפור".
במוצאי ז' חשוון, לפני שנה בדיוק, כאשר נודע המדגם של בחירות 2022 התברר שהציבור לא משתכנע מההסתערות של הפרקליטות וראש הממשלה זכה לאמון מובהק בציבור היהודי בישראל. באותו לילה החלה ההסתערות של " כוח קפלן" שכבר נערך מראש בשטחי הערכות והצטייד במיטב המימון והטכנולוגיה של יחסי ציבור.
לאחר שנה של הסתערות מתמשכת הגיע כח קפלן לשיא הלחימה ביהודיות של המדינה בהסתערות על ככר דיזנגוף בשעת קול נדרי של יום הכיפורים תשפ'ד. זה היה קצת יותר מדי וכך ראו זאת ישראלים רבים אך גם אנשי החמאס שעקבו בעניין על חולשת החברה הישראלית וציפו לשעת כושר.
באה מלחמת שמחת תורה ותוך פחות מיממה התברר שהשסע שעליו נבנתה המחאה הוא שטחי מאוד. הציבור היהודי בישראל גילה סולידריות בלתי רגילה והציבור המגויס בצה'ל גילה אחווה ושותפות חסרת תקדים. מסתבר שהשסע קיים בשכבה דקה של החברה הישראלית, בעיקר בעשירון העליון, אך הגוף העיקרי של החברה היהודית בישראל היה מאוחד ועתה כולם לוחמים שכם אחד לחיזוק המדינה היהודית.
אין ספק שמלחמה זו תתקן את הכשלים שנולדו במלחמת יום הכיפורים. אנחנו נצא ממלחמה זו חזקים יותר, ציונים יותר וגם יהודיים יותר. הציבור מבין את האתגר האמיתי של קיום מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם. הציבור מבין שלא מדובר בסכסוך על שטחים שניתן לפתור אותו בהסכמים כלשהם.
מדובר במתקפה אנטישמיות חסרת תקדים אפילו בהשוואה לשנות הארבעים של המאה הקודמת. זו מתקפה להשמדת היהודיות בארץ ישראל והמדינה היהודית תהיה חזקה יותר ככל שנהיה אנחנו שלמים יותר עם המסורת היהודית בת 3300 השנים.
בבזל יצאנו מן הגטו, באוסלו הוכנסנו חזרה לגטו ובמלחמת שמחת תורה אנו מוחקים את רעיון הגטו של שפלת החוף שהוכן עבורנו באוסלו. כפי שבנינו החיילים לוחמים כאיש אחד, ומחקו את השסע שהתפתח בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כך הציבור הכללי יתאחד לשבט יהודי אחד שבו גוונים רבים היוצרים שותפות איתנה ומדינה יהודית לאורך ימים טובים.