נשיא ישיבת עטרת ירושלים, הרב שלמה אבינר, גויס בימי המלחמה לחיזוק רוחם של חיילים בשטחי הכינוס ולמתן מענה לשאלות הלכתיות שעולות תוך כדי לחימה.
בראיון לערוץ 7 הוא מספר על השיחות עם הלוחמים ולא פחות על חיזוק רוחם של מי שנותר בעורף.
על השאלות שמתנקזות אליו מספר הרב כי אלו עוסקות במגוון נושאים המכונסים כבר כעת בקונטרס מיוחד תחת השם 'חרבות ברזל' וכבר מתקרב לעמוד המאה שלו. בין השאלות שפחות נידונו בעבר עלתה השאלה אם ניתן לשחרר חייל לביתו במהלך השבת ובכך להפיג את הלחץ בו הוא נמצא, לחץ המקשה עליו לתפקד.
"הרבנות הצבאית הכריעה שעקרונית אפשרי, אבל חייב להיות אישור נקודתי ייחודי של רב היחידה", אומר הרב ומציין כי השאלה מתמקדת בשליחת החייל במהלך השבת שכן על יציאה ביום שישי וחזרה בשבת כבר נדונה בפוסקים סביב העיסוק ברופאים ואחיות. שאלה נוספת שעלתה גם היא עסקה בצורך לאמן טירונים בשבת בשל החוסר בחיילים.
כאמור, הרב אבינר פגש גם לוחמים בשטחי הכינוס לשיחות חיזוק ובהן, כך הוא מספר, השיח נסוב על ערך המלחמה על ארץ ישראל כמצווה המצריכה מסירות נפש. כך גם על ההשגחה האלוקית הקובעת ש"הכול על פי ה' והוא שמחליט מתי אדם יחיה ומתי ימות, ואנחנו חייבים להתאמן".
עוד מדבר הרב על מצוות המלחמה כחלק ממצוות ישוב הארץ, ובנוסף "אני מספר שזה לא נקרא צרות. צרות זה מה שקרה לי כשהייתי תינוק והיה צריך להחביא אותי כדי שלא אגיע למחנה השמדה. אלה היו צרות, אבל עכשיו יש לנו צבא ואנחנו מתגוננים. צריך להסביר שהצבא מחייב מסירות נפש וכל אלו אינם דברים חדשים".
בהשוואה לימי השואה הזכרנו בפני הרב את דבריו של אב באחד הקיבוצים המספר כיצד נאלץ לסתום בידיו את פיה של בתו הפעוטה כדי שזו לא תרעיש ובמוחו עולה השאלה אם הוא, האב האוהב, הופך לאב אלים. "נורא ואיום מה שקרה שם, נרצחו ועברו עינויים, השפלות, אונס, איום ונורא. זו צרה אבל 1400 הרוגים זה לא שישה מיליון. עכשיו יש לנו צבא שלא היה לנו אז, ועכשיו אנחנו גם מכים שוק על ירך ומחזירים מלחמה שערה ונקווה שנוכל לנטרל לזמן ארוך את הרוצחים האלה".
אחד המפגשים שקיים הרב אבינר היה עם צוות של אנשי הרבנות הצבאית שעסקו בזיהוי החללים. על המפגש הזה אומר הרב: "האנשים הללו הם גיבורים גדולים. צריך להבין שמי שעוסק במשהו במסירות נפש לא פנוי נפשית לחשוב על דברים אחרים. החיילים שנמצאים בשטחי הכינוס ומחכים יותר מחודש 'מתפוצצים', אבל מי שנמצא בקרב אין לו זמן 'להתפוצץ', וכך גם הם שעוסקים בדברים האלה במסירות, הם מחזיקים מעמד. כך התרשמתי. יכול להיות שמי שנשברים, אבל זו לא העבודה שלי".
גם בשיחה עם הצוות הזה התמקד הרב אבינר באותם ערכים של מסירות נפש, מצוות ישוב הארץ, ההנהגה האלוקית, קציבת ימיו של אדם. "לכולם אני אומר את אותם דברים. אם מדובר באנשים יראי שמיים אני מביא גם מקורות, אם אלו חילוניים אני אומר את הדברים, דברים של תורה, אבל בלי מקורות".
"האנשים השבורים מאוד הם האזרחים", קובע הרב, "האישה שבעלה בצבא, אישה שבעלה נהרג, כשהבן או האבא בצבא, הם שנשברים מאוד ואותם אני מחזק על ידי כתיבה, וכמעט כל יום אני כותב מאמר שנאסף בקונטרס חרבות ברזל, וגם בטלפון אני מדבר איתם. האזרחים הם שסובלים הרבה. גם חיילים אומרים לי שבבית לחוצים יותר מהם. אין לנו חזית ועורף. כולם חזית".
"אני פוגש את החיילים, איזה צדיקים, דתיים חילוניים ימניים ושמאלניים, גם אותם שעושים חסד ומחלקים דברים לחיילים הם צדיקים גדולים. האומה תמיד הייתה מאוחדת, אבל עכשיו מתגלה הערך האמיתי של האומה, שאנחנו מאוחדים בינינו". האם ביום שאחרי המלחמה לא נשוב אל המריבות ההן והקוטביות ההיא? "ברור שנחזור", אומר הרב. "אירוע חד פעמי לא עושה מהפכה באדם. יש מי שעקב זה יעברו מהפכה פנימית, אבל הרוב לא. זה עניין של חינוך ארוך וסבלנות? רבותינו הזכירו כדוגמא לזה את מעמד הר סיני שאין גדול ממנו ומיד אחריו היה חטא העגל. אדם לא משתנה בין רגע. דרושה עבודה ארוכה של סבלנות, אהבה תורה וקדושה".