החטופים של כולנו

משפחות החטופים

רבים מאיתנו מוצאים את עצמם נבוכים מאוד בנוגע לסוגיית החטופים. מחד, ליבנו יוצא אליהם ואל משפחותיהם ואין מנוחה ביום ובלילה מהמחשבה מה עובר עליהם שם, במנהרות הגיהינום.

מאידך, הטבח של שמחת תורה הוא בדיוק ההוכחה לאן עלולה להתגלגל עסקת שבויים מופקרת. החזרנו את הילד של כולנו הביתה ושחררנו תמורתו אלף ושלוש מאות מחבלי חמאס, שדאגו בחלוף כמה שנים משחרורם לטבוח, להתעלל בנשים ולחטוף את התינוקות, את הילדים והילדות ואת הקשישים והקשישות של כולנו.

תוסיפו לחשש הזה את התחושה שמי שמוביל את הקמפיין למען החטופים הוא בעל זהות פוליטית מסוימת, תוסיפו לכך את החשש שהעיסוק בשבויים ובחטופים יעכב את המלחמה בחמאס, ואולי אף יסכל את הניצחון עליו, וקיבלתם את הסיבה לכך שמעטים מקרב הציבור הדתי והימני מעורבים בסוגיית החטופים. אפשר ממש לזהות שתי תנועות הפוכות – בשעה ששיעור הנופלים הדתיים בקרבות גדול לאין ערוך משיעורם באוכלוסייה, הרי ששיעור נוכחותם בסביבת משפחות החטופים קטן ביחס לחלקם בציבור.

קשה להחזיק שני כוחות בנפש, הזדהות עצומה עם הכאב ורוח גבורה להילחם, אבל כשלעצמי אני חושב ששעת מלחמה מחייבת את כולנו להוציא ממחסני החירום את שאר הרוח והכוחות המיוחדים. כשם שהחיילים בחזית אינם ישנים כרגיל ונדרשים לאומץ יוצא מגדר הרגיל, כך אנשי העורף מתבקשים לגלות בעצמם רוח יוצאת מגדר הרגיל. אני חושב שכשם שבצבא יש מי שתפקידו להסתער קדימה ומי שתפקידו לטפל מאחור בפצועים, כך גם אנחנו האזרחים צריכים מחד לתת את כל הכוח לצבא ולמקבלי ההחלטות להילחם, ומאידך לחבוש את פצעיהן של משפחות החטופים. להיות איתן, להזדהות עם כאבן, לחבק ולתמוך – זה לא בהכרח להזדהות עם סיסמת "כולם תמורת כולם". אפשר גם לטבוע את סיסמת "יוחזרו כולם במבצע", אבל נדמה לי שלהיעלם להן זו לא אופציה.

אני חושב לעצמי כל הזמן, ומה אילו חלילה היה מדובר בבן משפחתי? אני מסתכל על בנות המשפחה הקטנות, בנות שנה ושנתיים, שלוש וארבע, אני מסתכל על הקשישים – כולם היו עלולים להיות מוחזקים שם. אני לא יודע מה הייתי חושב חלילה אז ברמה המעשית, וברור שאי אפשר לנהל מדיניות מבטן של הורים. אבל במחשבה שנייה – חטפו לשם את בני משפחתי. הרי החוטפים לא הכירו את הנחטפים, הם רצו לפגוע במשפחה היהודית כולה, אפילו את מטפליה הזרים חטפו כדי לפגוע בה. ודבר אחד ברור לי: אילו היו חוטפים בן של קרוב משפחה הייתי שם בשבילו, לעטוף ולתמוך. אז אין הבדל. לתמוך צריך. לתמוך ולהילחם. גם אם קשה להחזיק את שניהם.

היום שאחרי

כולם מדברים על עזה ביום שאחרי, ואותי הרבה יותר מעניינת ישראל ביום שאחרי. לא שהייתי מתנגד לכך שייעשה צדק היסטורי ונשוב לשם, נהפוך הוא. אבל אפילו זה מתגמד לעומת שאלת השאלות מה יהיה איתנו ביום שאחרי. הפחד שלי שנטיח זה בזה "אמרנו לכם". וזה לא יביא אותנו לשום מקום, כי מי שאומרים לו "אמרנו לך" לא פנוי לשנות, הוא תוקף ב"אמרנו לך" שכנגד. אני חושב שמה שהתרחש במלחמה בקרב חלקים בציבור החרדי הוא שיעור טוב לכולנו. שנים רבות "אמרו להם" והם הרגישו מאוימים ורק התבצרו בעמדתם, ופתאום תנועה ושינוי. אני אפילו לא מדבר על המתגייסים הרבים, על המתנדבים הרבים ועל זק"א ודומיהם. אני מדבר על כך שהחברה החרדית בחרה שלא להילחם בזה, אפילו לחבק את זה. אבל אילו היו מטיחים בהם עם פרוץ המלחמה "אמרנו לכם", זה לא היה קורה.

זה נכון לגבי כולנו. לכל מגזר יש מה ללמוד, כנראה גם לכל אדם באופן אישי. המחשבה שכולם חוץ ממני צריכים להתפכח כי אני נולדתי מפוכח וצדקתי בכול היא פספוס גדול. אבל הכי גרוע להטיל אשמה על מישהו אחר. מי יכול לשאת אשמה איומה כזאת, על טבח, על חטופים, על מלחמה? אני מתפלל שביום שאחרי כל אחד יתבונן בשלו, יתפכח ממה שעליו להתפכח. אני מתפלל שלא נדחק את השעה כי לא מתפכחים ברגע, כי כשהכול זז מתחת לרגליים מחפשים להיאחז בקרקע מוכרת, ומה מוכר יותר מתפיסת העולם הישנה? יותר מכול אני מתפלל שיישארו שלטי החוצות של ימי המלחמה, כי "ביחד ננצח" זה הסיכוי היחיד שלנו לנצח גם ביום שאחרי.

הילה

תחשבו מה היה קורה אילו סביב כל אדם הייתה הילה כזאת שעליה חרוטים הדברים הטובים שאומרים עליו אחרי מותו. תחשבו על החייל עם הפאות שדיברו עליו בהתרגשות באולפני התקשורת החילוניים, תחשבו עליו לפני מותו מופיע עם ההילה הזאת סביבו. תחשבו על המילואימניק עם הקעקועים והפירסינג שספדו לו בהתרגשות באתרים הדתיים, דמיינו אותו הולך חיים שלמים עם ההילה הזאת סביבו. דמיינו את כולנו ככה, עם הילות שמספרות את האמת הפשוטה – כמה טוב יש בעם הזה מאחורי כל התחפושות וכל הגוונים. מי היה יכול לעמוד בפני זה? מי יכול היה לשנוא, תגידו, מי?

אני לא יודע כלום

כל כך הרבה מכות חטפנו בשמחת תורה, ואולי כל המכות כולן מתנקזות למכה האנושה שקיבל האגו שלנו. המחשבה שאנחנו יודעים, שאנחנו בשליטה, שאנחנו יכולים להצביע במאה אחוזים על מה לעולם לא יכול לקרות לנו, בטח לא במדינה הזאת. את שארית הפליטה של היומרה לשלוט בכול ולתכנן את כל המהלכים, שרידי יומרה ששרדו את הקורונה, לקח הטבח בבוקר החג.

ויש משהו משחרר בלא לדעת, ויש משהו מדויק יותר בוויתור על עץ הדעת. אולי ההרפיה הזאת היא השביל אל עץ החיים.

אין ימין ואין שמאל?

אחד הסלוגנים שרצים עכשיו הוא "אין ימין ואין שמאל", ויש לי תחושה שהחמיצו את הפואנטה. כי אם אין ימין ואין שמאל אז אין אנשים שחושבים ואין דעות, וזה אומר שאחדות תתקיים רק כשנטשטש את המחלוקת, וזו בדיוק האחדות שתתרסק רגע אחרי המלחמה. אז אני בעד סיסמה חלופית: יש ימין ויש שמאל ויש אהבה.

בשם המשפחה

הרמב"ם אומר שחייל שיוצא לקרב יסיר את אשתו ובניו מליבו על מנת שהמחשבה עליהם לא תחליש את יכולת המלחמה שלו. זה כנראה היה מונח גם בבסיס המנהג בימי דוד המלך שחייל שיוצא לקרב נותן לאשתו גט על תנאי.

ואני אומר תראו אותנו, תראו מה קורה היום לחיילים ולבני משפחותיהם. חייל חוזר מהברית של בנו ונלחם עם צמיד של חדר הלידה. חיילים מקדימים להתחתן בבסיס ויוצאים להילחם. נלחמים על הבית ומכוח הבית, לא צריכים להתנתק בשביל להילחם בגבורה, גם לא להסיר את בני המשפחה מהתודעה. נלחמים מכוחם ולמענם ומנצחים.

משאלה

אילו רק היה אפשר לבקש משאלה, הייתי מבקש לא לשמוע את צמד המילים "הותר לפרסום" עד סוף המלחמה. אה, ואם ייתנו לי עוד משאלה בונוס אבקש שייאסר בחוק לומר "חיזבאללה מורתע".

עורף

שיעור קצר באנטומיה: התפקיד של העורף - לזקוף ראש.

לתגובות: [email protected]

***