1.
עם ישראל כולו מלווה בתפילה ובתמיכה לוגיסטית ומורלית את חיילינו שעושים חיל בעזה ופוגעים פגיעה הולכת ומעמיקה בארגון החמאס, שמתאמץ מאוד להשיג הפסקת אש תוך שימוש ציני ואכזרי בבני הערובה החטופים בידיו. עיקר מעיינינו נתונים לשתי המטרות הגדולות של המערכה - השמדת ארגון החמאס ושלטונו והצלת החטופים והשבתם הביתה בשלום, שסביבן יש קונצנזוס לאומי בלתי מעורער. אחדות הדעות והלבבות חשובה מאוד לעת הזאת.
בד בבד, אין אנו פטורים מלעסוק גם בשאלת היום שאחרי. סוגיית עתידה של עזה לאחר שצה"ל ישלים את משימותיו כבר נמצאת על סדר היום, בהצהרות הממשל האמריקני ובהתייחסויות חוזרות של ראש הממשלה ושל שרים בממשלתו. גם אם לא בגלוי ובמוצהר, ניירות עמדה ותוכניות עבודה בנושא נמצאים בהכנה כבר כעת. מי שרוצה להשפיע על התוכניות חייב לנקוט עמדה. תהיה זו טרגדיה אם מי שיעצבו את המצב המדיני והביטחוני בעזה המשוחררת מידי חמאס יבואו מאותה אסכולה שהמיטה עלינו סדרה של אסונות וכישלונות מדיניים וביטחוניים, החל מהסכמי אוסלו, דרך ההתנתקות, עבור בעסקת שליט וכלה בקונספציית הכלת הטרור החמאסי, סבבי הלחימה החוזרים, וההישענות הדפנסיבית על מכשול הגדר ועל יירוטי כיפת ברזל.
2.
במישור הביטחוני, ישראל למדה באופן הכואב ביותר שהיא חייבת למנוע את התחמשות האויב הערבי ובניין הכוח הצבאי שלו. קברניטי הסכמי אוסלו הבטיחו לנו שבשטח שנמסר לערבים תקום רשות שלטונית מפורזת, ובה משטרה חזקה החמושה בנשק קל בלבד. הסיכום הזה התמוטט בתוך שנים ספורות והמצב הביטחוני הלך והתדרדר, גם ביהודה ושומרון ובמיוחד בחבל עזה.
גם המחשבה שניתן להתנהל ולחיות לאורך שנים כשלצידנו אויב אכזר החפץ להשמידנו, והולך ובונה לעצמו כוח צבאי למטרה הזאת, הוכחה כאשליה. טעינו טעות מרה כשחשבנו שאנו מוגנים, שהמודיעין שלנו ידע תמיד לקרוא את כוונות האויב, ושיהיה בידנו להרתיע אותו בכל עת מלממש את מאוויי האיטבח אל־יהוד, המרכזיים כל כך בדתו ובתרבותו. את השיעור הזה למדנו במחיר מחריד של למעלה מאלף ומאתיים הרוגים וכמאתיים וארבעים חטופים. חמישים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, שטעינו לחשוב שכבר הפנמנו את לקחי מחדליה, שוב נכשל המודיעין שלנו בקריאת המפה, בהבנת היכולות של האויב ובפיענוח כוונותיו. שוב טעינו לסמוך על קו גבול מבוצר שהתגלה כניתן לחדירה בקלות בלתי נסבלת. המסקנה ברורה – חייבים למנוע מהאויב את היכולת להתחמש ולהתאמן במידה שתאפשר לו לפגוע בנו. כל עוד היכולת לפגוע קיימת, לא נוכל לסמוך על כך שהיא לא תמומש. כך לגבי חמאס, כך לגבי חיזבאללה וכך לגבי איראן.
3.
ועוד דבר חייב להיות ברור: אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד שיעשה את העבודה הזאת בשבילנו. כאשר רבין ופרס מסרו את חבל עזה לשליטת הצורר רב המרצחים יאסר ערפאת, הטענה הייתה שהמצב הביטחוני ישתפר כי הרשות הפלשתינית תוכל להילחם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". בפועל, חמאס הלך והתעצם ברצועת עזה תחת שלטון ערפאת ואבו מאזן, פיתח שיטות לחימה הכוללות שימוש במטענים רבי עוצמה ובמנהרות נפץ, ובסדרה של פיגועים כואבים נגד חיילים ואזרחים שלא זכו למענה הולם, דחק את אריאל שרון וממשלתו להחליט על נטישת האזור. ערפאת ויורשו העדיפו להגיע להבנות עם חמאס במקום להילחם בו.
הימין האידאולוגי והציבור הדתי־לאומי, שנאבקו בכל כוחם נגד ההחלטה לסגת מגוש קטיף ולהחריב את ההתיישבות בו, הזהירו חזור והזהר שעזה תהפוך למרכז טרור שיטיל את אימתו לא רק על יישובי העוטף, אלא גם על אשקלון ואשדוד. על ארסנל של אלפי רקטות שיגיעו עד תל אביב ונתב"ג, אפילו המוחים הכתומים לא חשבו.
פחות משנתיים לאחר עקירת ההתיישבות ונסיגת כוחות צה"ל, חמאס הדיח את עושי דברו של אבו מאזן ונטל לידיו את השלטון בחבל עזה. ארגון הטרור הג'יהאדיסטי החזיק בידיו מכאן ואילך משאבים של מדינה קטנה, ורתם אותם למטרה של התעצמות צבאית והפעלת טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה. במקביל ליכולת הרקטית המפותחת ומנהרות הלחימה שאותן כבר הכרנו, למדנו באותה שבת שחורה ומרה שחמאס הצליח גם לבנות כוח קומנדו מאומן, חמוש בנשק מתקדם ובאכזריות סדיסטית, ואף לבנות תוכנית פעולה של מתקפה רחבת היקף שמצאה את כוחות צה"ל לא מוכנים.
4.
המסקנה מכל אלה ברורה: לפחות מהבחינה הצבאית, ההתנתקות ואוסלו חייבים להתבטל. צה"ל חייב להחזיר לעצמו לטווח ארוך את היכולת לפעול בקלות בתוך עזה ובנותיה, ולגדוע באיבו כל ניסיון לבנות בה כוח צבאי טרוריסטי מסוכן. זה לא יקרה בלי שתהיה לנו נוכחות צבאית קבועה ומסיבית באזורים שונים בחבל עזה.
עלינו להסביר לידידינו האמריקנים שיהיה זה חוסר אחריות מוחלט להשליך את יהבנו בנושא הזה על אבו מאזן. פרט לכך שלא לנצח יוכל הראיס הקשיש והמושחת הזה להחזיק בשלטון, הרי גם הוא עצמו תומך טרור, מעודד טרור ומטפח אצל נתיניו תרבות לאומית של הערצת מחבלים רוצחים וחינוך מילדות לשנאת יהודים. רק נוכחות צה"ל וההתיישבות היהודית בת חצי מיליון התושבים, הן שעושות את ההבדל בין אזור יהודה ושומרון שנמצא בשליטה, גם אם מדמם לפעמים, לבין אזור עזה, שבו ניתן להחזיק ארסנל נשק עצום או להעלים מתחת לאדמה 240 אזרחים וחיילים חטופים.
גם הרעיון של השלטת מצרים על עזה מופרך ומסוכן. מצרים איננה ידידה אמיתית של ישראל, ובכל עת עלולה להפוך לאויב מר. היציבות היחסית של הסכמי השלום עימה מושגת בין השאר בזכות הפירוז ואיסור החזקת כוח צבאי משמעותי במרחבים העצומים של סיני המפרידים בין שתי המדינות. להביא את המצרים לעזה זה ליצור עבורם פיתוי שפחות קיים היום לנסות לפגוע בישראל, ובכך לסכן גם את הסכמי קמפ דיוויד שאיכשהו עוד מחזיקים מעמד.
את יכולותיו הנמוכות של כוח בין־לאומי כזה או אחר להשליט סדר ושלום הרחק ממדינות המוצא של חייליו כבר ראינו גם במרחב שבין ישראל לשכנותיה וגם באזורי לחימה רבים נוספים על הגלובוס. לא צבא זר, ובטח לא כוח או"ם, יעשו עבורנו את העבודה.
5.
ועדיין נותרה השאלה מי, אם כן, ינהל את חיי הערבים בעזה ביום שאחרי המלחמה. ייתכן שהתשובה המעשית הטובה ביותר לכך היא חזרה לימי הממשל הצבאי שלפני הסכמי אוסלו. אחרי שניסינו כל מיני סידורים אחרים שהניבו תוצאות איומות, מסתבר שזו הייתה השיטה הבטוחה והשלווה ביותר גם עבור ישראל וגם עבור ערביי עזה.
אם ישראל ואזרחיה לא יחפצו בכך, הפתרון הרצוי הוא לחלק את עזה לקנטונים נפרדים שבהם ישלטו נציגי חמולות מקומיים. כך יובטח שלא יקום בעזה שלטון מרכזי בעל עוצמה כלכלית שעלולה להיות מתורגמת לעוצמה צבאית. השלטון המקומי העזתי, שיהיה תלוי בישראל, יחויב למנוע הסתה ולשתף פעולה במאבק בטרור. יהיה עלינו לדאוג שהחורבן שהמיט שלטון החמאס על ערביי עזה יעמוד תמיד לנגד עיניהם של מי שיגורו בה ביום שאחרי ושל מי שישלטו בה. אחרי שהחלוקה לקנטונים תוכיח את עצמה בעזה, יהיה אפשר ליישם אותה גם ביהודה ושומרון אחרי לכתו של אבו מאזן.
אבל מותר ורצוי לשאוף ליותר מכך. לאחר שהעיר עזה תהיה חרבה ולא ראויה למגורים, במקום לחזור ולהקים אותה מעפר במימון בין־לאומי, אולי נוכל לשכנע שהפתרון היותר נכון הוא לפזר את תושבי בירת הטרור הערבי בין מדינות העולם השונות. כאשר רחבעם זאבי העלה את רעיון הטרנספר מרצון או בהסכמה כפתרון לבעיה הפלשתינית, הוא נודה והוקע כקיצוני וכגזען. אבל לאחר הפוגרום הנורא שביצעה עזה בשכניה, גם בקרב תושבי קיבוצי השמאל בעוטף נשמעת האמירה שהם יחזרו הביתה רק כשעזה תימחק והם יוכלו לראות את הים מביתם בקיבוץ. או אולי מוטב שבמקום הנוף לים הם יזכו בשכנים יהודים טובים, חלקם חיילים ממשחררי עזה, שיגורו בבניינים ובשכונות לתפארת שיוקמו על חוף ימה של עזה הישראלית.
לתגובות: [email protected]