יצחק אבינו נמצא בדילמה. הוא לא מצליח להחליט מה הסיפור של הדמות שניצבת לפניו.
הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. את חוש הראייה הוא כבר איבד, והוא מנסה בכל כוחו לגייס את חושיו האחרים, אבל גם חוש המישוש והשמיעה מבלבלים אותו, שולחים לו מסרים סותרים. בלית ברירה הוא מוסר את ההכרעה הסופית: "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו - וַיְבָרֲכֵהוּ".
חוש הריח הוא חוש מתעתע. קשה למדוד את המידע שהוא מוסר בפיקסלים ואורכי גל. אי אפשר אפילו לנסח אותו במילים מבלי להזדקק לאזכור של ריחות אחרים. ויחד עם זאת, כך הוכיחו מחקרים, אנחנו נוטים להסתמך על חוש הריח שלנו בקבלת החלטות גורליות. בפרט ביחס לטיבם של בני אדם. ולמרבה הפלא, וגם את זה הוכיחו מחקרים, חוש הריח אכן מצליח לדייק ומאפשר לנו לזהות מגוון של תכונות באנשים שנמצאים סביבנו.
איזה ריח מביא את יצחק לברך את יעקב? את המילים "וירח את ריח בגדיו" דורשים חז"ל: "וירח את ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא". ומספרים שבשעה שביקשו הרומאים להכנס לבית המקדש, חששו לעשות זאת בעצמם וביקשו מתנדב יהודי שיבזוז אותו עבורם. כדי לפתות את היהודים, הבטיחו למי שייכנס שיוכל לקחת לעצמו את הדבר הראשון שימצא.
יוסף משיתא נכנס והוציא מנורה של זהב, והרומאים אמרו לו: "אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא היכנס פעם שנייה ומה שאתה מוציא שלך". אך הפעם הוא סירב ואמר: "לא דיי שהכעסתי לא-להי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?". מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו, היה מצווח ואומר: "ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי".
תמיד שאלתי את עצמי: מה הסיפור של היהודי הזה? למה בפעם הראשונה הוא קופץ ומתנדב להיכנס, ובפעם השנייה הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם? ונראה שההסבר שמעניק המדרש קשור באופן עמוק למושג ה'ריח'. יוסף משיתא התאמץ כל חייו לעטוף את עצמו בעורות של כבשים. להיות יותר רומאי מהרומאים, יותר אדום מעשיו.
הוא בוזז לעצמו את מנורת המקדש בלי להניד עפעף, כי הוא ממש חלק מהם, ולא אכפת לו כלום. אבל אז מתברר לו שמשהו חורק, שהוא ניסה לקחת משהו גדול מדי, ורק עשה מעצמו צחוק. והרומאים קולטים את זה מיד, שהוא לא באמת שייך לסצנה הזאת של הבזיזה. ואז גם הוא מבין את זה. שזה לא באמת הוא. שאפשר לשנות את הידיים ואפילו את הקול, אך לעולם הוא לא יצליח לטשטש את הריח. הדבר החמקמק הזה שקשה מאד להצביע עליו אבל קשה עוד יותר להעלים אותו. שבסופו של דבר בנקודה הכי פנימית שלו הוא מחובר לעם ישראל, ושם הוא רוצה להישאר.
כל המדרשים עסקו בשאלה: למה נסתמא יצחק? יש שהאשימו את הקטורת שהקטירו נשותיו של עשו לעבודה זרה; יש שהאשימו את יצחק עצמו בכך שקיבל מעשו שוחד, והשוחד מעוור; יש שקשרו זאת לדמעות שהורידו המלאכים בשעת העקידה. אבל אפשר גם שצריך לשאול: לשם מה הוא נסתמא? אילו איכויות נדרשו ממנו, שיכלו לבוא לידי ביטוי דווקא בעיניים עצומות?
טועמי-יינות מקצועיים מקפידים לסגור את העיניים כשהם ניגשים להריח יין. אנשים רבים עושים את זה באופן אינסטינקטיבי כשהם מריחים פרחים או בשמים. מדענים הסבירו שהריח קשור לזכרונות עמוקים, ארוכי טווח, לפעמים אפילו מודחקים, בשעה שהראייה מציפה את המיידי ואת הנוכחי. ולפעמים צריך בכוח לעצום את העיניים. לחסום את זרם המידע שמגיע מן החיצוני והשטחי, כדי שאפשר יהיה לשהות במישור של הריח.
זו עבודה שאנחנו עושים הרבה בשבועות האחרונים. לעצום את העיניים. אפילו ערוצי התקשורת התגייסו למשימה, והם מסרבים לשדר סרטונים שנשלחים בידי חמאס ומתיימרים לכאורה לספק מידע רלבנטי לציבור. כי הם מבינים שזה מידע שהאמת שבו נמצאת (אם בכלל) רק במישור החיצוני.
במישור עמוק יותר הוא פוגם את חוש הריח. אבל עצימת עיניים צריכה להיות לא רק מול חומרים של חמאס, אלא גם מול הרבה תופעות מן העבר הרחוק והקרוב שממלאות את שדה הראייה שלנו בתוך המציאות הישראלית. עצימת עיניים אקטיבית, מודעת לעצמה, שמבכרת את החיפוש אחר הריח.
המלחמה הנוכחית פרצה למחרת הושענא רבה, יום חיבוט ערבה. לערבות אין ריח כידוע, ולכן הן מסמלות את החלק הריק והסתמי שבארבעת המינים. אבל כל מי שיצא לו לפקוד את בית הכנסת בהושענא רבה יודע היטב שלערבות יש ריח.
ריח חזק ומשכר של גשם ראשון. אלא שהריח הזה יוצא מהן רק כאשר הן נחבטות. וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' - מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא בית המקדש בנוי וחרב ובנוי.