מאוהל השבעה על בנו, רס"ן משה לייטר ז"ל, משוחח יחיאל לייטר עם ערוץ 7 על דמותו הייחודית של בנו, על השליחות, הנחמה והתקווה לעתיד.
בימים אלו של אבל מתוודעת משפחתו של משה לסיפורים שמגיעים אליהם מכל רחבי הארץ וחושפים פרקים שגם עבורם לא היו ידועים על אף שהיו חלק בלתי נפרד מאישיותו, והאב, יחיאל, מספר "אנחנו לומדים עליו דברים חדשים למרות שידענו שהוא גברא רבה".
במשך 15 שנה שירת משה ז"ל בשלדג ומשם המשיך ללימודי רפואה. תוך כדי לימודי הרפואה עבר קורס מג"דים ובמקביל גם ניהל עמותה המשלבת חרדים ביחידה 8200. כל אלה היו בפרק שהיה ידוע למשפחה, אך לזאת הולכים ומצטברים פרקים נוספים. "למדנו שהוא גם עסק בשירה, למדנו שהוא עסק גם בגמילות חסדים בקרית מלאכי. מגיעים לכאן אנשים שהמשפחה לא הכירה ומספרים בדמעות שבשעות הקשות שלהם הם ידעו שאפשר לפנות למשה לייטר לעזרה".
יחיאל מספר על מבקרים שמגיעים מכל רחבי המדינה, על חיבוק שמגיע מכל שדרות העם, ובמקביל המשפחה שומעת גם על המבצעים הצבאיים בהם השתתף הבן משה. "ידענו שהוא השתתף במבצעים חסויים אבל לא ידענו את הכמות שלהם ואת האיכות שלהם, אבל מדובר במבצעים שלא מתרחשים בקרבת הבית ובלי דרכון... מבצעים הרואיים שהוא פיקד עליהם ועוד ייחשפו בשנים הבאות. הוא היה איש מיוחד".
מוסיף יחיאל ומספר על הניצול הטוטאלי של הזמן שבו התאפיין בנו. "לפני ראש השנה ניסיתי לשכנע אותו שיוריד משהו מעליו. אמרתי לו שזה בלתי אפשרי לישון רק שלוש שעות בלילה והוא ענה לי 'אבא, אני לומד רפואה ואני אומר לך שזה אפשרי. חוץ מזה הרב דרוקמן אמר לי פעם שהוא לא ישן יותר משלוש שעות בלילה'. זה סתם את פי".
עוד הוא מספר על "היכולת לאחד בין קצוות". "משה היה אידיאולוג. הוא היה איש ספרא אבל גם איש סייפא. הוא ידע לחבר בין הקצוות. הוא יכול היה לשבת בין חסידי סאטמר ולאהוב אותם דרך שירה, וביחידת שלדג להיות במשך 15 שנה עם קיבוצניקים הרחוקים ביותר ממנו מבחינה אידיאולוגית ודתית ולא רק להתחבר ולחבר אותם אליו ואותו אליהם אלא גם לחבר בין הקצוות האלה, ולזה אנחנו נדרשים היום. זו שעה גורלית לעם ישראל. אנחנו מקימים את המדינה מחדש", אומר יחיאל ומציין את השאלה הציבורית אם אנו בעיצומה של מלחמה קיומית או לא, "והדיון נסוב על נשק וחיילים, אבל מי שדן במונחים האלה לא מבין את העיקר. זו מלחמה קיומית כי אם חלילה התמונות של בארי היו נצרבות על לוח ליבנו הלאומי לא הייתה בנו הרוח להישאר פה ולקיים את המדינה".
"מדינת ישראל קמה בדיוק אחרי השואה ואם מדינת ישראל לא הייתה קמה בזמן שהיא קמה התמונה שהייתה נצרבת הייתה של הילד בגטו ורשה עם הידיים מופנות מעלה מול הרובים של הקלגס הנאצי. מדינת ישראל באה ושמה נשק בידיים של הילד הקטן בגטו ורשה, והיום אנחנו באותו מצב. בשביעי באוקטובר רצו שתמונות הזוועה של הטבח בבארי ייחרתו על לוח ליבנו ונאבד את האמונה בצדקת דרכנו ושנאמר שהנס של קיבוץ גלויות ומדינת ישראל זה היה ניסוי זמני של שלושה דורות ולא מעבר לכך".
לייטר מחדד ומדגיש כי בכל יום שבו אנחנו מוחצים את האויב המסמל את הרוע המוחלט אנחנו מוחקים את תמונת בארי, "ואם נלך עד הסוף ויהיה ניצחון ברור ללא ספק, כמו הניצחון על גרמניה ויפן במלחמת העולם, האיש הפשוט גם באינדונזיה יידע שעם ישראל מחץ את הרשע".
על תחושת הנחמה שקיימת באופן מותו של הבן אומר יחיאל לייטר כי הוא מתגעגע בכל מאודו לבנו והכאב גדול. "ליבי שותת דם. הוא היה משוש עיניי, אבל אני יודע שמשה היה תמיד אומר שהוא יוצא עם הפק"ל והנשק ומוסיף משקל שמוריד לי משקל. הוא אמר 'אני מוסיף את הסבים והסבתות שלי לאורך כל הדורות, הם לא יכלו להגן על עצמם ואנחנו במדינה ריבונית. אני מעמיס אותם על כתפיי וכך אני יוצא לקרב. יש בכך נחמה'".
"יש עוד נחמה שמה שיאפשר אותה הוא החיבוק שאנחנו מקבלים מעם ישראל ומצה"ל", אומר יחיאל ומספר על לוחמי החטיבה של משה שיצאו מעזה לראשונה אחרי חמישה שבועות הביתה ובמקום ללכת הביתה למשפחותיהם הם בחרו להגיע אליהם לשבעה לניחום אבלים. "זה אירוע של קודש ומפה עלו לירושלים לשערי צדק לבקר חולים, אל אלישע קטוע הרגליים ואת עמוס לפידות קטוע הרגל שנלחם על רגלו השנייה", אומר לייטר הרואה ברגעים אלו של בחירה להגיע לשבעה במקום להגיע קודם למשפחותיהם רגע קדוש ועדות למוסריותו של צה"ל ולמוסריותם של חייליו. "זה החסד שייתן לנו כוח לנצח גם בשדה הקרב".
הוא חוזר לשיחתו עם ראש הממשלה, עליה סיפר בנימין נתניהו עצמו ואמר שנשבע ליחיאל כי ישלים את המלאכה על מנת שנפילת משה ונפילת חבריו לא תהיה לשווא. יחיאל מבהיר כי אינו חושש שראש הממשלה מעצמו לא יעמוד בהבטחתו זו, אך הוא יודע שלעיתים קיימת מציאות עולמית שגורמת אצלנו לפיק ברכיים מדיני. עלינו להישמר שלא להפוך ניצחון להפסד כפי שהיה בעבר.
"ראש הממשלה התקשר לנחם ואמרתי לו שאני מבקש, ושיניתי זאת ל'אני דורש', שדם בני לא יהיה לשווא, ואם חלילה המהלך הזה ייעצר ולא נגיע עד הסוף ולא יהיה ברור שמחצנו את החמאס יש סכנה כזו, והוא אמר לי 'יחיאל, אני נשבע. אני לוקח את מילותיו כהבטחה וכשבועה".