דודו סעדה מארח את ד"ר נירית ראוכברגר שבנה שילה ז"ל - מפקד מחלקה בגדוד 51 שבחטיבת גולני, נהרג בקרב גבורה בבוקר שמחת תורה. בן 23 בנופלו.
נירית מספרת על בנה: "שילה נולד בתשעה באב, וכבר מלידתו אמרתי שהוא ילד של גאולה, מלא חיים. שילה התנדב במשך שנים ב'לב בנימין', וב'משפחה אחת'. חי חיים מלאים גם בעומק של המפגש שלו עם האנשים, ברצון לחבר בין אנשים, לפתוח את הלב, לתת ורק להוסיף טוב.
בחג ראשון של סוכות אירחנו חמישים איש, היה בלאגן, הבית מלא, חיפשתי הזדמנות לדבר עם שילה, למרות שחזר מהצבא והיה כלכך עייף ישבנו ודיברנו עד 3 לפנות בוקר שיחת אמא - בן על הכל. על החיים, על מה הוא רוצה, על איך הוא רואה את עצמו באזרחות, הציעו לו תפקיד בצבא והוא התלבט מאוד האם להמשיך או לא, על דייטים. זו הייתה שיחה כלכך משמעותית שסגרה לי הרבה פינות, ונתנה לי הרבה כוחות. זוכרת כל מילה. אני מודה לה' שזה לא התפספס. גם לפני שחזר לצבא ביום ראשון בחוהמ"ע הוא העיר אותי ונפרדנו.
בוקר שמחת תורה הישוב עלי התרוקן מלוחמים, לא ממש ידעתי איפה בדיוק שילה נמצא, אבל התחושה שלי הייתה ששילה בלתי פגיע, עטוף בהילה, שמור.
הייתה התקפת ארטילריה, הם היו ממש על הגבול ונכנסו לחדר האוכל שזה המרחב מוגן שלהם. אחרי כמה דקות שמעו קולות של ירי - ירו עם RPG על הדלת, היא נפתחת ובעצם כולם חשופים. שילה באותם רגעים תופס פיקוד, לוקח איתו את עמיחי רובין הי"ד ועוד חייל והם בעצם שומרים על הדלת כדי שהמחבלים לא יכנסו. חייל שהיה נוכח שם סיפר ששילה ניהל את הלחימה בצורה שקולה ורגועה. הוא היה במלוא הריכוז בתוך המשימה שלו. כשראו שהוא שוכב בשלולית דם הם לא הבינו שהוא נפצע - הוא המשיך לשמור על ריכוז. במשך ארבע שעות היתה לחימה שבסופם המחבלים חוסלו ובעצם כשלושים חיילים ניצלים - כל המחלקה שלו, למעט עמיחי רובין ושילה הי"ד. מעבירים אותם מחדר האוכל לבית כנסת ומישהו מכסה אותו בפרוכת. שילה חוזר בארון הקודש.
במוצ"ש כשלא באו אלינו קצת נרגעתי. כאמא לארבעה חיילים התנתקתי מהחדשות, לא רציתי דאגות מיותרות. ממש הרגשתי שאני מרוכזת בכל ארבעת הבנים שלי שנמצאים בלחימה ואני עוטפת אותם בתפילה ובמחשבות ואני ממש איתם. לא יכולתי להרשות לעצמי שיהיו לי הסתות. דפיקות בדלת וצוות צח"י היישובי בפתח. השאלה הראשונה שלי: "מי מהם...?".
"ניסיתי לא להאמין, לדחות את הקץ, ביקשתי לראות אותו והסבירו לי שזמן מלחמה ואין אפשרות. חיכיתי להודעה הרשמית של צה"ל, אבל בינתיים קיבלנו עוד פרטים ממי שהיה איתו והבנו שאין פה טעות. הבן הבכור שלי אמר שהוא נוסע לשמור עליו - היה כזה כאוס והגדר פרוצה. ביום רביעי באו אלינו קצינים באופן רשמי מהצבא, והלוויה הייתה ביום חמישי".
"אני מרגישה את שילה איתי בכל רגע. הרוח שלו בבית, השמחה שלו, אבל זה קשה. בליל שבת בברכת הבנים והוא לא נמצא - זה קשוח. אני חיה את היום, לא מסוגלת לחשוב קדימה. לפעמים אני מרגישה שהלב שלי נשבר ממש פיזית. אבל זה גל שבא ועובר, אני מתפרקת ואחר כך מתחזקת. שלושת הבנים חזרו ללחימה, אבל הוציאו הוראה שאחים שכולים לא נלחמים בחזית, אז הם יחסית במקומות שמורים. אומרים שאנחנו עוברים ניסיון אבל החוויה הפנימית והתחושה הפנימית של מה שאני מרגישה, והתודעה בה אני נמצאת - זה שאני בשליחות, לא בניסיון".
יהי זכרו ברוך.