כולנו חמורו של משיח

מחשבות על החוף. לפני שנים שכב אחד מבניי על הספה, סתם כך באמצע היום. בשלב מסוים ניגש אליו בעלי ושאל אותו לפשר חוסר המעש. השיב לו בני: "אבא, אני חושב מחשבות טובות". התלהבתי מאוד מהתשובה שלו. נראה שיש עוד אנשים שמבינים שלחשוב מחשבות זה דבר רציני. למשל, בן גוריון, שבסוף השבוע שעבר, ה' בכסלו, מלאו חמישים שנה לפטירתו.

בן גוריון היה אדם גדול. הוא הנהיג את העם והמדינה בתקופה קשה וקריטית, וה' סייע בידו להגשים את רוב תוכניותיו נגד כל הסיכויים, כולל החלטתו על הקמת המדינה באייר תש"ח, ההכרזה על ירושלים כעיר הבירה שלה והעלאת מאות אלפי עולים בזמן שבארץ כמעט לא היה מה לאכול. לצד הדברים הגדולים הללו הוא עסק גם בדברים קטנים שחשב שיועילו למדינה. על הדברים הקטנים היה נוהג בן גוריון לחשוב בימי החופשה שהיה נוטל לעצמו מדי פעם בעיר טבריה, עוד לפני שהמציאו את המזגנים. אחרי טבילת בוקר בכנרת הוא היה יושב וחושב וכותב מה עוד צריך לעשות כדי להועיל ולהוסיף טוב במדינה החדשה. ומתברר שהוא עסק גם ברוח ולא רק בחומר.

חמור גם ברוח. באחד הימים, כאשר נפש כדרכו במלון בטבריה, עלה בראשו רעיון: בעולם מפוזרים אלפי כתבי יד עבריים בספריות ובאוניברסיטאות ובמנזרים, וצריך לצלם את כולם ולהקים בירושלים מרכז עולמי שבו יעמדו כל הצילומים לשימוש הלמדנים והחוקרים. אמר ועשה: משולחנו בטבריה הוא כתב פתק לשר האוצר קפלן (זה מהרחוב של ההפגנות) והורה לו להעביר מיליון לירות, סכום עצום בימים ההם, לטובת הקמת יחידה שתצלם את כל כתבי היד העבריים בעולם, תמיין ותקטלג ותהפוך אותם לנגישים לכל חוקר בישראל. וכך היה. בן גוריון היה כמעט דיקטטור, כידוע, ופתק שלו הספיק, בלי החלטת ממשלה או בג"ץ. בהוראתו הוקם צוות מקצועי שביקר בספריות העולם וצילם את כתבי היד והם קוטלגו ואוכסנו, וכך קם המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית. בשנים האחרונות החל המכון לעבור לצילומים דיגיטליים, ואלפי כתבי יד כבר נסרקו בעזרת טכנולוגיה מתקדמת. שיתוף הפעולה בין העולם האקדמי ובין תלמידי חכמים לשם האדרת לימוד התורה הוא ממש חלק מהתקדמות תהליך הגאולה. אומנם בן גוריון תרם בעיקר לתשתית החומרית של המדינה, אבל היו כמה תחומים שבהם הוא נגע ברוח.

אחת מהמעריצות של בן גוריון, סבתא של בעלי, הייתה ממקימי המושב יסודות. בבחירות לכנסת ציפו שכל חברי המושב יצביעו בעד התנועה המיישבת פא"י, אבל היא הכריזה בפני כול, במבטא יקי כבד ובהחלטיות ובקשיחות האופייניות לה: "אני מצביעה בן גוריון, הוא בנה את המדינה". היא ראתה את התרומה האדירה שלו לתקומת עם ישראל בארצו, ולא יכלה שלא להעריך אותה. בשבילה הוא היה הרבה יותר מחמורו של משיח.

פרא בצורת אדם. על ישמעאל, שממנו אנחנו סובלים עד היום ועד בכלל, אומר המלאך שהוא יהיה "פרא אדם". פרא, אבל בצורת אדם. פרא הוא מין של חמור בר שהיה נפוץ פעם גם בארצנו. הוא חי בעדרים קטנים במדבריות וניזון מעשבים. כסותו עוברת שינוי עונתי – בחורף הוא מגדל שיער עבה וצפוף, כמעט פרווה, ובקיץ שערו נושר והוא נשאר עם שיער קצר ובהיר, וחוזר חלילה. החיים של הפרא הזכר בטבע קשוחים: כל עדר נשלט בידי זכר דומיננטי אחד, שמטיל את מרותו על כל הנקבות ומגרש את בניו הזכרים כשהם מגיעים לגיל שנה. בשלב מסוים זכר אחר קורא עליו תיגר ופורצת ביניהם מלחמה. הפרא בלתי ניתן לביות ולאילוף ואין סיכוי לחיות עמו בשיתוף פעולה. היום הוא נחשב לבעל חיים בסכנת הכחדה. בארץ ישראל הפרא נעלם לפני דורות רבים, עד שלפני כחמישים שנה הובאו מאיראן תריסר פראים. הם התאקלמו בארץ, והיום מאות מהם חיים בשלווה בחי־בר יוטבתה שבערבה.

הפרא דומה לחמור, אבל הוא שונה ממנו מאוד. החמור הוא בהמת משא ועבודה צייתנית, שעושה את מלאכתה בנאמנות כבר אלפי שנים ויודעת את מקומה. בתנ"ך נחשב החמור לבהמה מכובדת מאוד. הוא זכה אפילו לכך ששבט יששכר יתברך בו. כאשר אברהם אומר לנערים "שבו לכם פה עם החמור" אין הכוונה לכינוי גנאי, אלא להדגשה שהתפקיד של הנערים שהתלוו אליו הוא תפקיד חומרי, ושאין להם קשר לעניינים הרוחניים המתלווים לעקידת יצחק. גם את הביטוי "חמורו של משיח", שאחינו החילונים כל כך נעלבים ממנו, צריך להבין באותו הקשר: בחלק החומרי של ההכנות לביאת המשיח, בתשתית החיונית לבניית קומה רוחנית עתידית, הם נטלו חלק חשוב, ועל כך יש לנו הכרת טובה עצומה. כעת אנחנו עולים קומה, וכל שכבות העם מאוחדות במשימה הבאה.

ספר התורה חזר למקומו. תהליך הגאולה ממשיך להתקדם והניסים ממשיכים לקרות. בגירוש תשס"ה עם ישראל ליווה את בני היישוב נצרים, שהיה מעין בית רוחני בשבילנו במשך שנים, בתהלוכה העצובה שבה הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת, שנחרב אחר כך על ידי בני ישמעאל. והנה, אחד מספרי התורה הללו הוכנס לאחרונה למקום שבו היה בית הכנסת בחורבות היישוב נצרים, על ידי חיילי הגדוד ששוהה במקום. הספר נכתב לפני כמאה שנים, שרד את השואה ואת המצור על לנינגרד, הוחבא ברוסיה הקומוניסטית, הועלה לישראל והוכנס לבית הכנסת בקהילת נצרים. כעת הוחזר הספר בטקס מיוחד למקומו הישן, בתקווה לחידוש היישוב במקום.

השבוע קיבלנו חול מהיישוב נצרים בזכות אחד החיילים ששהה שם. כמה התרגשתי. שמחתי למצוא ברשתות החברתיות את תמונת חתני הרב חנניה רכל, רב גדודי בשירות מילואים, שנצפה רוכן לאדמה ומנשק את חולות חוף עזה. הוא עצמו גדל כילד בעצמונה וחי שם את רוב חייו כרווק, וכעת חזר לכור מחצבתו. אבל הוא הדגיש שההתרגשות שחש לא הייתה על חזרתו הפרטית לשם, אלא על תקומת עם ישראל בארצו. והאמת היא שהפרטי והכללי מחוברים כל כך בימים אלו, שאי אפשר לנתק ביניהם. הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר שכאשר מספרים על תנאים ואמוראים שהיו מנשקים את סלעי ארץ ישראל, הכוונה להדגיש שבנישוק של סלע שעליו לא יכול לצמוח כלום אנחנו מראים את חיבת הארץ, שקדושתה אינה תלויה במה שניתן להפיק ממנה ואפילו לא במצוות התלויות בה, אלא מצד עצם מעלת הארץ הקדושה. וכך כולנו חמורו של משיח.

לתגובות: [email protected]

***