ראש אגף השיקום במשרד הבריאות לשעבר, ד"ר יצחק זיו-נר, כיום מנהל בית החולים השיקומי 'עדי נגב', מספר בראיון לערוץ 7 על התמודדות עם תופעת 'אשמת הניצול' שמלווה כמה וכמה וניצולי הטבח בבוקר השביעי באוקטובר.
"ידוע שיש תסמונות של פוסט טראומה אחרי אירוע שלא ציפו לו, מה שיכול להיות מלחמה, טרור, אונס או תאונת דרכים, ואז יכול להתפתח בנוסף לתהליך השיקומי הנפשי שמתחיל בכעס על למה זה קרה לי, אבל על מה שקרה ובהמשך התמודדות עד לשלב הקבלה, במקביל ישנה גם אשמת הניצול", מסביר ד"ר זיו-נר ומרחיב:
"במה דברים אמורים? אנשים ששרדו כאשר אחרים סביבם לא שרדו, יש להם אשמה על כך שהם ניצלו. מצב בו החברים שהיו במיגונית נהרגו ולפעמים היו ניצול אחד או שניים מקבוצה שהגיעה ביחד, זה יכול להיות בכל קיבוץ או חיילים ביחידה שסביבם נהרגו חברים קרובים או בני משפחה, ומי שנותר וניצל מרגיש תחושה לא טובה על כך שהם לא ניצלו ואני כן".
התחושה הזו, מדגיש זיו-נר, גורמת למי שחש אותה עומס רגשי נפשי שאינו מאפשר את הפניות הנפשית הנדרשת כדי להתחיל בהליך השיקום עצמו. לתופעה זו, הוא אומר, התחילו להיות מודעים אחרי השואה ואחרי מלחמת וייטנם. פסיכיאטר אמריקאי תיאר את התופעה וחוקרת בשם רחל יהודה חקרה את התופעה בשואה, כאשר המיקוד היה במי שגדל אצל הורים ניצולי שואה והאווירה שחווה כללה אשמה על כך שהם ניצלו.
"אנשים שתקועים בשלב הזה לא פנויים להליך השיקום ולא מבקשים עזרה", אומר זיו-נר ומדגיש כי זו השעה בה יכולה הסביבה הקרובה לזהות את רגעי המשבר ולעודד אותם על ידי מספר צעדים הכוללים את שחזור האירוע במילים ומתן לגיטימציה לאופן בו חווה הניצול את האירוע ולצעדים בהם נקט. בנוסף ניתן לשלב לכך גם את תחושת הכרת הטוב על ההצלה, תחושה הרווחת יותר אצל מי שבליבו גם אמונה דתית.
הצורך במודעות סביבתית נובע מכך ש"אין להם מודעות לכך, ולכן חשוב שהמשפחה שסובבת, הקהילה, רופא משפחה ואחרים שלא הם שיבצעו את הטיפול, צריכים לעקוב ולראות אם האדם בדיכאון, אם הוא נמנע מלעשות דברים, לא רוצה להשתתף בפעולות שגרמו לו שמחה בעבר ולנסות גם לדובב אותו ולדבר על האירוע ולתת לגיטימציה לכך שהאל סייע לך להינצל".
מוסיף ד"ר זיו-נר ומעיר כי "מי שיש לו אמונה יכול להגיב באחת משתי דרכים, או להגיד שזה היה רצון האלוהים, מה שמסייע לקבלה, אבל הוא יכול גם להגיב בכעס. אחרי השואה היו שהתחזקו באמונתם ויש שהתרחקו מהדת, כך שהדברים יכולים ללכת לשני כיוונים, זה תלוי באדם ובנסיבות".
עוד מציין ד"ר זיו-נר כי לעיתים דווקא הרצון של קהילות להתפנות יחד ולשמר את הקהילתיות גורמת להם לראות את חסר הקהילתי במי שנרצח או נחטף ודווקא הקהילתיות הזו היא שתגרום לתחושת אשמת הניצול שהרי בעשרות חברים פגעו הרוצחים ובנו לא. אחת התחושות שיכולות לעלות היא התחושה שמא יכולתי לעשות יותר להצלת אחרים ולא עשיתי. מול הלך מחשבה כזה יש לחזק את הניצול, לעודד אותו לשחזר את האירועים ולדובב אותו שכן "לא פעם יש הימנעות מלדבר כפי שקרה לניצולי שואה רבים. לכן חשוב לשחזר טכנית שלב אחרי שלב ולתת לו להבין שכל אחד עשה את המיטב".
על רקע דבריו אלה שאלנו את ד"ר זיו-נר אם יתכן ודווקא סיפורי הגבורה המשודרים בכלי התקשורת של אנשים שיצאו מבתיהם במקומות מרוחקים ברחבי הארץ כדי להציל ולחלץ אחרים תוך כדי סיכון חייהם, האם יתכן שדווקא שידור והפצת הסיפורים ההרואיים הללו מחזק את התחושה שאולי יכולתי לעשות יותר ולא עשיתי.
להערכתו של ד"ר זיו-נר מדובר בנקודה נכונה שיכולה בהחלט לעורר תחושת אשם, ומשום כך יש לשוחח עם הניצול על כך שהנסיבות היו שונות ממקום למקום, מסיטואציה לסיטואציה ומאדם לאדם. לאחד יש נשר ולאחר לא, האחד מיומן והאחר לא, האחד קופא מטבעו במצבים שכאלה והאחר לא וכו', ואין להשליך מהתנהלותו של אחד על הזולת. עם זאת הוא מוסיף ומדגיש כי גם אם קיים חשש שכזה יש להמשיך ולספר את סיפורי הגבורה שמשפיעים גם על הרמה הלאומית ומחזקים את האתוס הכללי ואת התחושה וההבנה שהיו גילויי גבורה ולא הלכו כאן כצאן לטבח. יש לחזק את הקביעה שכל אחד עשה את המירב והמיטב שיכול היה לעשות, גם אם מדובר בהצלת אדם בודד, גם אם האדם הזה הוא הניצול עצמו.