האחריות העצומה על הפוגרום בעוטף עזה, הפוגרום הראשון בתולדותינו שהצליח להתבצע במדינה המחשיבה את עצמה יהודית חופשית, רובצת על כתפי הפיקוד העליון של צה"ל וכתפי ממשלת ישראל.
כה כבדה מנשוא האחריות שהם הרגישו צורך להיכנע לתכתיבי חבורה הגרועה מחיות טורפות, החמאס, על מנת לנסות לכפר על הפשע באמצעות פשע אחר, והפכו את האויב האכזר לא רק לבן שיח, אלא למכתיב תכתיבים למנצח, ובאופן זה העניקו לו ניצחון תודעתי ואף בטחוני העלול להשמיט מתחת ידם את השגת מטרת המלחמה הזו, וח"ו אף גרוע מזה כפי שנראה.
למול מציאות עגומה זו, הראשונים שמחשבותינו הולכות אליהם הם כל אותם רבבות מאחינו הצעירים הנשגבים, הלוחמים יומם ולילה בצורה מלאכיית ממש, המגלים מסירות נפש עילאית, שרבים מהם חשים מרומים על יד הפיקוד הבכיר באשר נתן גושפנקא להסכם זוועתי זה.
עוברת בי חלחלה ממש במוצאי את עצמי מותח ביקורת על ראשי הצבא בשעת מלחמה. אבל טובת עמנו ועתידו אינם מרשים עוד שתיקה, כי בגורל עמנו עסקינן, ואין מקום לטייח עוד את המציאות. ההיתר שהענקתי לעצמי לבקר מבוסס על הבחנה חדה בין שני חלקי צה"ל: ההנהגה הבכירה, והלוחמים ברצועה.
אלה האחרונים מתגלים כאנשים נפלאים שכמותם לא ראינו כבר אלפי שנים, אך ההנהגה הבכירה התגלתה ברובה כחולת נפש ולעיתים אף רקובה ערכית, ובכוונה לא אמרתי מוסרית, משום שתואר זה הושחת במדינתנו עד לבלי היכר מאז הסכמי התועבה של אוסלו.
הנהגה צבאית זו האחראית על הפוגרום, העיזה עוד להתלבט אפילו במהלך ליל שמחת תורה האם התנועות החשודות מבשרות התקפה קשה או שמא בסתם תרגיל עסקינן ולקחה את הסיכון של מנוחה ושלווה במקום להגיב עפ"י העיקרון היהודי הבסיסי של 'ספק פקו"נ, פקו"נ הוא', ראויה לכל גנאי! ולמען האמת לאור הפרסומים הרבים ביותר המוכיחים שהסכנה הייתה ברורה מזמן וידועה, זלזלה בהודעותיה הברורות של תצפיתנית באשר היא סתם נג"דית, וגם בדוח"ות הברורים ומפורשים מיחידת 8200, מתברר שכל ההתעלמות הזו מקורה באותה שחצנות ויהירות מערבית המופגנת בכל פינה בחברתנו, באקדמיה, בכלכלה, בתעשייה, בצבא ושאר גורמי בטחון, המחדל בטחוני זה מתגלה כפשע היסטורי שלא יסולח עולמית. לצד זה, אין לי צל של ספק שהאחרון שבהנהגה זו, מוכן כעת לעשות מעל הכל כדי להגן על עמנו במסירות נפש עילאית ולא מתוך רגש אשמה אלא מתוך ערבות ואחריות יהודית אמיתית. איך סתירה עמוקה זו מתיישבת? ובכן, על זה ראוי לתת את הדעת, כי בנפש אומתנו הדבר.
פשר החידה הזו ברור: מדינת ישראל הוקמה על בסיס תפישה המיוחסת להרצל, העושה ממנה 'מדינת מקלט', ותפישה זו אכן הצליחה ליצור מקום מקלט פיזי לרבים בעבר ובהווה, אך כנגזרת מעמדה זו הפכו תושביה ל'פליטים' מבחינה רוחנית ונפשית, באשר הם נשארו קשורים בנפשם עם ארץ מוצאם או מוצא אבותם, וכתוצאה מכך משועבדים תרבותית לארץ זרה.
גופם במזרח ונשמתם במערב, בניגוד מוחלט להצהרת המשורר והפילוסוף הגדול רבי יהודה הלוי זצ"ל! מסקנה: הם לא יצאו עדיין מגלותם. דגל יש לנו, גם צבא, גם כלכלה ושאר אביזרי מדינה רגילה, אבל רוח מערבית נושבת קרירה כאן אצל בכירי האומה, והיא גירשה בסערה את הרוח היהודית.
ואז מוצאת המנהיגות העכשווית את עצמה בדיכוטומיה מוחלטת עם כל מי שזיק יהודי שמור בלבו, קרי בעימות עם הצבור הציוני דתי והצבור המסורתי, והם הם הרוב המוחץ של לוחמי חי"ר בקו ראשון, שבתעוזתם הלאומית הרוחנית הצילו את ראש הממשלה וכל ראשי גופי הבטחון מייאוש ודיכאון בעקבות הפוגרום, והפיחו בהם תקווה שלא רק אפשר לצאת חיים ממלחמה אכזרית זו, אלא אפשר סוף סוף להיפטר ממאירה זו הקרויה חמאס.
לעומתם מתייצבים אחינו בני העולם המערבי או חניכי העולם המערבי, השואפים רק להציל את עורם ומשפחתם, אך האטומים וסתומים לכל מושג של כבוד לאומי, של ניצחון מוחץ של העם, של הכרה בגבורה צבאית לשם קדושת ישראל או לשם ערך מקודש, כערך נשגב הראוי להיאבק למענו. אך דא עקא, הם השתלטו על עמדות הבכירות במדינה, ובחוצפה שאין כדוגמתה מעיזים להכתיב לחיילי חי"ר שהם שלחו אותם למול הסכנות האיומות, דעות נוצריות רקובות בשם 'קדושת המדינה', או 'קדושת החיים', כאשר הם כופרים בכל סוג של קדושה! ובאותה גסות רוח שהם גילו בליל שמחת תורה כאשר התלבטו האם התנועות של החמאס תרגיל הן או הכנה להתקפה, פעם נוספת הם לוקחים את הסיכון לא רק לשחרר שוב מחבלים, כאשר ברור היום שפורעי שמחת תור היו כמעט כולם מחבלים ששוחררו על ידנו, אלא סיכון לאין ערוך נורא יותר, סיכון של שבירת רוחם של אותן הדמויות הנפלאות השואפות לנקמה המתבקשת מחיות החמאס.
רוב החיילים היקרים האלה, ובמיוחד אבות משפחה מתנדבים, חשים נבגדים הם ומשפחותיהם. החיילים בשטח איבדו אימון בפיקוד של צה"לי ובעקבות חתימה על הסכם כזה על גבם של חיילינו היא הפיכתם לפיונים במשחק שחמט של הממשלה והצבא.
והנה מה שכתבו לי גולנצ'יקים מסורים ביותר: "נשלחנו לקו ראשון להגן בגופנו על עם ישראל וארץ ישראל. ומהר מאוד גילינו ששלחו אותנו לקו ראשון כצאן לטבח שבזמן שאנחנו מסתכנים בגופנו בשביל להגן על העם, מנהיגי המדינה שלא מייצגים אותנו כמובן דואגים לעשות הסכמים עם טרוריסטים (חשוב להדגיש) על חשבון הגב שלנו.
אנחנו תמיד נמשיך להסתכן לטובת עם ישראל, אבל כאשר מנהיגי המדינה הולכים ועושים הסכמים עם טרוריסטים ונותנים להם ארבעה ימים של הפוגה שהם בוודאי ינצלו אותם כדי להכין לנו מארבים ועוד שלל הפתעות, זה רק מוריד לנו את המורל ואת רוח הלחימה… מפקירים את דמנו בשטח!".
והבגידה היא גם בכל הערכים היהודיים. שטיפת מוח של תשקורת עוינת חולנית כרונית, מטיפה לחשיבות 'פדיון שבויים', כאשר לא בפדיון שבויים תמורת כסף מדובר, אלא בהצלת שבויי מלחמה! שבויית קונצפציה גלותית, הופכת את המנהיגות למשועבדת מנטלית למה יאמרו העמים, לכנועה לדעת הקהל, ולמקריבה את טובת האומה על מזבח טובת פרטים, יהיו אלה יקרים לנו ככל שיהיו כחטופים. על הצלת שבויי מלחמה, מבחינה תורנית, אין מקום לכל משא ומתן, אלא רק למלחמת חורמה נגד האויב, עד שייכנע וישחרר את השבויים כמפורש בתורה עצמה לגבי מלך ערד ששבה מתוכנו שבי.
ונעוצים בהסכם יסודות הרסניים רבים. קודם כל ההסכמה להיכנע לתכתיבי חמאס, וההסכמה לשחרר חלק מהשבויים בלבד, עמדה שהיא פעם נוספת פרי תפישה מערבית נוצרית לפיה מצילים פרטים, אבל לא לוחמים נגד הרע כולו, קרי נגד לקיחה בשבי של אזרחים שהיא אפילו פשע מלחמה! ויש עוד בהסכם משום חזרה למנטליות של אוסלו הבנויה כולה על התפישה לפיה ויתור לצד השני יקרב אותו אלינו, וחסרי האחריות והדעת העומדים בראש מדינתנו מתעקשים לא להכיר שבמזה"ת כל טובה ביחסים בין לאומיים מתפרשת כחולשה, ואף כביטוי לפחד.
החמור מכל, כמו באוסלו בו חשבו שעדיף לוותר כדי שלא יפלו עוד קורבנות במלחמות ובסופו של דבר נפלו לאין ערוך יותר מבמלחמה, כך עתה, על מנת למצא חן בעיני משפחות החטופים ולהציל אולי כמה עשרות מהם, עלולים ח"ו להקריב על גבי המזבח ההומניטרי לא רק חיילים רבים יותר, אלא אף את העתיד של עמנו ומדינתנו, כי הסוף בעיני ארה"ב חייב להיות הפרדה בין תושבי עזה ובין חמאס כדי להקים מדינה פלסטינאית!
בעיוורון מערבי מודרני קלאסי, חותמים על הסכם מתוך רחמנות כלפי משפחות החטופים, אבל חוסר רחמנות משווע כלפי המשפחות השכולות, שלכאבם האין-סופי התווספה התחושה שהקרבתם הייתה לשווא.
אין ברור יותר מדברי הרב רפאל נגארי יצ"ו, אביו של טוראי נריה אהרון נגארי הי"ד שנטבח בקרב בצפון רצועת עזה, שלא היסס לפרסם את כאבו במלים הבאות: "אדוני ראש הממשלה, אתה אחראי על רצח בני. כן, אתה, בזה ששחררת מחבלים ואת ראש החמאס בעסקת שליט, הבן שלי נרצח בבסיס זיקים בשמחת תורה. אתה וכל החבורה שלך, כן הרמטכ"לים הכושלים גנץ ואייזנקוט שהכילו את החמאס. ועכשיו במקום להודות בטעות, אתם ממשיכים באותה טעות ומשחררים רוצחים".
רחוק אני מלזלזל בדילמות הרבות והקשות ביותר בהן התלבטו ראשי הקבינט וללא ספק במלא כובד הראש, אבל האשמותיי כאן הן נגד הרוח הזרה לנו עם ה' הנושבת בהם, באשר היא נוגדת אף את ההיגיון הצרוף, ומדליקה נורות אדומות בוהקות! הגיע הזמן שרבים יתעוררו ויפנימו שיש דרך אחרת יהודית יותר לבחון את הבעיות הקשות של השעה, ולטפל בהן יסודית כדבעי ברוח יהודית חופשית באמת.