1.
כל בר דעת מבין שה'רע' בכל סיפור - מפסיד יותר ממה שנראה כלפי חוץ שהוא מרוויח. זה מתחיל בבית הספר בו נראה לילד ש'מתנהג למופת' שהמופרע הכיתתי מרוויח יותר פרסים 'כדי שלא יעשה באלגן' - בזמן שה'הילד הטוב' נדרש לעשות את שלו ללא תמורה כלשהי.
זה מגיע לחיים הבוגרים בהם נדמה לעיתים שמפירי סדר וחסרי נימוס - קוצרים רווח כספי וחיים כ'משוחררים מכל עול'.
אך רשימת ההפסדים נמצאת מעבר לפינה ובאה לידי ביטוי בדברים שקשה למדוד: הרגשה כללית, צורך לאלחש את התחושה ש'אתה לא בן אדם טוב' ובהשגחה\קארמה שלילית (או איך שתקראו לזה) - המאלצת את האדם להאמין ש'הכל מקרי' ו'אין דין ואין דיין' לגבי מעשיו.
שהרי אם ירצה לתקן (את מה שהוא מודע אליו) - יאלץ לעבור בדרך ארוכה מאוד הכוללת הכנעת הלב לשלל בני אדם שפגע בהם תוך כדי בקשת סליחה ופיוס. ללא ספק - קשה, גם אם אפשרי בהחלט.
2.
בעניין המחלוקות בין הציבורים השונים בישראל - נקלענו לבעיה שחשוב להבין אותה ולעסוק בפתרונה - כדי להטעין שלום ביננו, לטווח הארוך ולא רק לשם ניצחון מול אויב משותף.
לאחרונה, חילוקי הדעות הפכו למלחמות אגרסיביות. וכמו במלחמה - משתמשים בטרמינולוגיה שלא 'סופרת' את רגשות הצד האחר. שכחנו שביקורת יכולה להיות נחרצת מאוד - אך ממש לא חייבת לבוא בכפיפה אחת עם מילות גנאי, שפה בוטה, מעליבה, ירידה לפסים אישיים וצעקות בטעם שמזכיר שנאה. העניין נוגע הן לבעלי השפעה רחבה הנראית לעיין והן למגיבים 'פשוטים' ברשתות ובקבוצות. שיח עכור ואביזריו אולי יוצרים 'עניין', אך באותה מידה משליכים גפרור נוסף למדורת חילוקי הדעות.
ממש לא משנה כרגע מי 'המתסיסים' ומדוע. צו השעה הוא שכל אחד ואחד מהחכמים ביננו יבין שאין מנוס מלקחת אחריות אישית בעת הזאת. ברגע שמישהו זורק גפרור לבית - לא מחפשים מי הזורק עד שמכבים את האש המתלקחת לחלוטין וגם אז נשמרים מחומרי בעירה ומתקינים גלאי עשן.
3.
מה הופך חברה ל'משוסעת'? מתן לגיטימציה כצופה מהצד או כמשתתף פעיל, מצד כלשהו, גם כשהשיח עכור לכל הדעות. ההצדקה - עד לפני זמן מה - אחזה בקרנותיהן של מילים גדולות כמו 'אכפתיות', 'מלחמה' על מצע אידיאולוגיות שהתנגשו זו בזו בקול רעש מחריש אוזניים מדי יום. אבל הרעש הזה אינו גזירת גורל. אנחנו חזקים ובוגרים יותר מאלה שמעצימים את התדר האגרסיבי למען צדק כלשהו ומתעלמים מחשיבותו של השלום כאילו אינו ערך ראשון במעלה בעולם, בארץ ובחיים הפרטיים.
4.
מצווה לוותר למען השלום. אך לעיתים מזומנות אין הכרח 'לוותר' - אלא רק להיות חכם מול מציאות הויכוח המשתנה. להבין מתי מדובר בויכוח עם 'ראש בקיר' (מתי זה לא שם?!).
כלל אצבע: אם אתה מזהה שהתדר אגרסיבי - קפל רגליך. באת לשוחח ואתה מרגיש שבועטים פה בבטן - תחייך, תשתוק ותלך. תסגור עניין (או מסך). לכל היותר תסביר שאתה לא מוכן להיגרר למקומות כאלה ואל תצפה לתגובה. נקודה. אל תפחד לדבר שלום.
בדיוק כמו שאמא שלי אמרה לי בבית הספר לגבי הילד שלא הסתדרתי איתו: "תתרחק ממנו". זה מה שעשיתי ודי מהר הפכנו לחברים די טובים. הופתעתי שדווקא ההתרחקות יצרה חיבור. אבל ככה הדברים עובדים כששני אנשים מבינים בעומק העניין שהם רוצים להתחבר איכשהו כדי לחיות יחד בשלום (בכיתה, בארץ, בבית), אבל אחד מהם (או שניהם) לא מוכנים לנשום ראשונים (כי השני צריך לנשום ראשון!).
5.
כל מריבה אומרת בעצם שאנחנו רוצים (בעומק) את הביחד כי אלמלא כן - לא היינו מדברים בכלל.אך לפעמים מוכרחים להתרחק - כדי להתקרב. להתרחק אין פרושו 'לא לדבר אחד עם השני'; אלא להבין היכן אנחנו רבים ולהתרחק מריבים חסרי תועלת - באופן חד משמעי ונחרץ לא פחות מהצדק שעל גבנו.
מתחילים בקטן; לוחצים על ה-X בדפדפן כשהוא מציג תדר מלחמתי\רעיל, גם אם זה מושך ומעניין. יוצאים מקבוצות מסוימות. לא מדברים על נושאים רגישים עם אנשים מסוימים, לא עוקבים אחרי מי שטס על תדר אגרסיבי ברשתות. לא רואים סרטונים או תוכניות בעלות תדר 'לא טוב'. אם צריך, ממלאים את הואקום שנוצר בזמן ב'תחביבים' אחרים. רק ככה ננצח את הפערים הישראלים וניצור יחד שיחזיק מעמד, הלוואי לתמיד.
נדב גדליה הוא עורך וכותב תוכן, שחקן ובמאי הסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ' הזמין לצפייה עקב המצב ללא תשלום.