הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, דיבר בכאן מורשת על שלוש דרכי התמודדות עם פצעיה וייסוריה של האומה הישראלית מיום פרוץ המלחמה.
פרופ' כהן פתח ואמר כי הוא מבקש להתייחס לכאב האומה בכללותה, כי אין הוא מרשה לעצמו להתייחס לכאב המשפחות שיקיריהן מסרו את נפשם, באשר הם עומדים במדרגה של הרוגי מלכות, ומגיעים לרמתם של רבי חנינא בן תרדיון ורבי עקיבא, שנרצחו על היותם יהודים, או אף מסרו את נפשם בגבורה להצלת העם היהודי, ומשפחתם מתעלה ומתרוממת בזכותם.
פרופ' כהן הצביע על דרך ראשונה לפיה עלינו לנסות להתנתק מהאירוע, להגביה עוף ולהביט על כלל ההיסטוריה היהודית ולהבין שאנו נמצאים באחת התקופות היפות והטובות ביותר של העם היהודי באלפיים השנה האחרונות ויותר, הן בהיבט השגשוג הכלכלי, הבטחוני, המדיני וגם התורני, המשתקף במספר לומדי התורה, בתי הכנסת, הנחת תפילין ההולכת ומתרבה, גאווה לאומית ויהודית ועוד. לדבריו, רובנו ככולנו היינו מעדיפים לבחור לחיות בתקופה זו שאין כמעט שני לה בהיסטוריה היהודית, והיא מזכירה את תקופת מלכותו המפוארת של שלמה המלך. כשמישהו בדורנו אומר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" הוא ממש רואה זאת.
פרופ' כהן אמר כי המשנה במסכת אבות אומרת: 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. הנתיבות שלום מוסיף כי אדם שאינו שמח בחלקו, הוא למעשה כופר בה' שכן הוא כביכול אומר לה' שמגיע לו יותר והוא חולק על הנהגתו של ה' בעולם. גם אין לה' רצון להמשיך ולתת לאדם ממורמר שכזה כי ממילא הוא אינו מעריך את מה שיש לו ואינו שמח בו. לעומתו, השמח בחלקו מודה לה' על כל מה שקיבל ומקבל את הנהגתו בעולם. הדברים מקבילים לפסוק הידוע מאיוב 'ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך". כאשר אדם מרגיש רק ש'ה' לקח' קשה לו למצוא נחמה. קל לנו מאוד להיגרר ל'ה' לקח', מכיוון שנראה לנו שכל הישגי מדינת ישראל תלויים בידיים שלנו, במאמצים שלנו, בגאונות אנשינו ומפתחנו, בצבאנו ועוד. ואז כשנלקח משהו התחושה היא של אובדן. אך אם נעמיק הכרתנו בחלקו הראשון של הפסוק: ה' נתן, ולפיו כל מה שיש בידינו הוא בבחינת מתנה, החל מהחזרת הנשימה בבוקר, נוכל למצוא נחמה בכל מה שיש לנו גם כשנחסרנו מעט או הרבה מכך.
פרופ' כהן הצביע על דרך שניה להתמודדות והיא מתן משמעות לכאב ולאובדן. הוא התבסס על הדברים שכתב ויקטור פרנקל מנסיונו בחיי מחנות ההשמדה. פרנקל פיתח שם את תורת הלוגותרפיה שבסיסה האמירה של ניטשה: 'אם יש לך למה למענו תחיה, תוכל לשאת כל איך'. אם יש לאדם תכלית וייעוד, אז יכול הוא לשאת את הייסורים והמכאובים. רואים אנו איך משפחות מספרות שהן מוצאות נחמה בכך שיקיריהם נפלו לא לשווא כי אם למען העם והמולדת, למען הצלת עם ישראל ומדינת ישראל, ומכך הם שואבים כוחות. כאן ציטט פרופ' כהן את הרב קוק בספרו אורות המלחמה, לפיה: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח... היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת". כלומר אותם אלו שנפלו – לא נפלו בשל חשבון אישי שלהם או בשל עוונותיהם אלא בעיקר כדי לכפר על דור שלם, וכדי להוביל אותו למקום טוב יותר של תיקון עולם וביעור הרוע. ובתכלית זו יש נחמה.
פרופ' כהן הצביע על דרך שלישית והיא שייסורים הם הזדמנות לתיקון. הוא ציטט את דברי הגמ': "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנא' (איכה ג) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". חשוב לזכור כי הייסורים באים ממקום אוהב, שנאמר: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מיסרך" (דברים ח). הוא ציטט את הרב זקס לפיו יהודים אוחזים בתרבות של תשובה ולא של האשמה. היהודים לא יכלו להתמסר לרחמים עצמיים, לכעס או לטינה. הם יכלו להצביע כגורם לצרותיהם רק על עצמם. לפיכך זכרו תמיד שמתפקידם לעשות טוב. לפיכך, כשאדם סובל יש שתי שאלות שהוא יכול לשאול, האחת היא "למה זה קרה לי" והאחרת היא "מה עלי לעשות אם כך". אלו שתי שאלות שונות. הראשונה פסיבית, מתמקדת בעבר, ובעיקר מחפשת את מי להאשים. השניה מתמקדת בעתיד, אקטיבית ובה האדם למעשה מקבל אחריות ופותח לעצמו פתח לתיקון.
מתוך שידורי כאן מורשת
פרופ' כהן הצביע על שלוש סיבות שבגינן ייתכן שאדם לא יפיק תועלת ותיקון מייסוריו. האחת, אם יראה את ייסוריו כדבר שקרה במקרה. באופן זה אין מה לתקן כי ממילא אין דבר מכוון. השני, עיסוק בחיפוש אשמים גורם לנו להסיט את תשומת לבנו מתיקון עצמי. לדעתו של פרופ' כהן, עדיף שלאחר המלחמה לא נתחיל בוועדות חקירה שמטרתן לחפש אשמים למחדל. בהחלט יש להקים וועדות חקירה שיצביעו על כשלים כדי שנוכל לתקנם ולמנוע את האסון הבא, אך וועדות חקירה שהן בבחינת כיתת יורים, עם הפגנות מימין ומשמאל, יגרמו לנו לאבד את ההזדמנות לתקן את עצמנו ולהוסיף אור כי ממילא 'הכל נגרם בגללם, והם האשמים'. סיבה שלישית היא החיפוש אחר נקמה. אף שיש בכך משהו בריא כדי להשיב את הכבוד המושפל של אומתנו, אך ההתמקדות בשיטוח עזה ומיטוט הצבאי של החמאס מסיטים את תשומת הלב מתיקון אישי של עצמנו. אפשר לגרש את החושך לא רק בטנקים אלא בעיקר בהפצת אור ומחויבות לטוב. גם כאן הביא מדבריו של הרב זקס לפיהם לאורך ההיסטוריה מפליא לראות מה זעום מקומו של הזעם בספרות היהודית של ימי הביניים עידן מעשי הטבח, הפוגרומים הגירוש, השמד, האינקויזיציה ועוד. בקינות שנכתבו לאחר המאורעות יש הרבה תפילה אבל מעט מן המעט שנאה כעס ותאוות נקם. זה קרה בין היתר כי לא היה להם כיצד לנקום. הם הפנו את כעסם לתיקון עצמי.
הוא סיים בדברי הגמרא במסכת ערכין. הגמ' שואלת: עד היכן תכלית הייסורים. כשהגמרא מנסה לברר מה נחשב ייסורים, היא משתמשת במילה תכלית שלא כל כך מתאימה בהקשר. אלא אם נתחבר לכל מה שאמרנו עד כה: יש תכלית לייסורים. יש להם משמעות. הגמ' מציינת ייסורים קלים מאוד, כגון הושיט ידו לכיס ליטול שלוש מטבעות ועלו בידו שתיים, ואומרת כי כל שעברו עליו ארבעים ימים בלא ייסורין מסוג זה קיבל עולמו כלומר זכה כבר בחלקו בעולם הזה, או חלילה פורענות מזדמנת לו. לדבריו, אנו תקוה ותפילה שהייסורים שסבלנו מנעו מאיתנו פורענות גדולה יותר ונמשיך לשפר דרכינו עד הפצת אור וגירוש החושך מהעולם.