הלחימה בעזה מתחדשת, כפי שצריך, כפי שהבטחנו, כפי שאנחנו חייבים. המלחמה הזו היא מלחמת העצמאות השניה שלנו, היא תקבע אם ישראל תוכל להתקיים כמדינה עצמאית, או שתהיה שבויה כבת-ערובה בידי אויביה.
אויביה כולם: גם אלה שבעזה, וגם אלה שמתבוננים על המתרחש בעזה, ומסיקים מסקנות לגזרתם. מדינה שמאפשרת לאויב, שביצע בה את זוועות טבח שמחת תורה, להמשיך להתקיים, ולא מוחקת אותו מעל פני האדמה – אינה מדינה עצמאית, אולי אינה מדינה כלל, היא נושאת את כותרת המדינה לשווא, כמצג-שווא.
לכן היה ברור לכולם, לכל שרי הממשלה, לכל ראשי זרועות הבטחון כולם, שזו מלחמת הקיום שלנו, ואנחנו מחויבים לחידושה ולהשלמתה, עד הניצחון המלא: עד להשמדת החמאס ברצועת עזה, עד להסרת כל איום מעזה על ישראל. ההבנה שהמלחמה הזו כל כך קריטית לעצם קיומנו כמדינה, שהיא חייבת להיות במוקד המאמצים ובמוקד קבלת ההחלטות שלנו, היא ששינתה את זווית ההסתכלות והניתוח שלנו גם לגבי ה"עסקה" עם החמאס, והידיעה שכולם-כולם מגויסים למטרה וחדורי-הבנה לגבי משמעותה, הידיעה הזו היא שהשפיעה גם על החלטתנו לפני עשרה ימים להצביע בעד.
המלחמה מתחדשת ועינינו נשואות אל חיילי צה"ל המסתערים בתוכה במסירות, במקצועיות, באש חיצונית ופנימית, בנחישות ובתחושת שליחות היסטורית, וגם באחדות גדולה. אחדות שהופכת אותם מיחידים – לצבא לוחם ומנצח. עינינו נשואות אל החיילים, תפילותינו מלוות אותם כל העת, וכל מעשינו כולם חייבים להיות ראויים להם, לגבורתם, ולאחדות שלהם.
מראשית המלחמה קבענו לעצמנו את הכלל לדבוק באחדות. לדבוק בה כערך, כשיח, ככלי ראשון-במעלה הנדרש כדי לנצח גם את האויב, גם את המצוקות בעורף. לדבוק באחדות בהנהגה, כדי לאפשר לחיילינו להילחם יחד מתוך אותה אחדות בחזית, ולעם כולו לתת כתף בעורף, באופן חוצה-מגזרים ומחלוקות. שילמנו מחירים עבור האחדות, בראש ובראשונה באיפוק גדול בשיח-שפתותינו, דווקא בימים ובצמתים ההיסטוריים בהם כל כך התבקש, כביכול, להזכיר סוף-סוף כמה צדקנו -התאפקנו. שילמנו עבור האחדות בהחלטות לא קלות שקיבלנו, כולל ובעיקר ההחלטה לוותר על מקומנו המתבקש בניהול המלחמה לפרטיה. ויתרנו, בלב כבד אבל מתוך הכרה בערך העצום של האחדות, בחשיבותה הקריטית להצלחת המלחמה.
זה לא קל לדבוק באחדות, במיוחד כשמנגד יש מי שמנהל, תוך כדי המערכה הגדולה וההיסטורית הזו, גם מערכה של הסתה ושטנה. שיח-השטנה מציף אותנו ללא הרף, ביד-מכוונת שמטיחה בנו עלבונות והאשמות-שווא, מורחת ללא מעצורים את דם הקורבנות על פנינו, מציגה אותנו כשודדי ובוזזי הקופה הציבורית, ומאשימה אותנו בהשתמטות מלחימה, בימים בהם אנו מתפללים על ילדינו שבחזית, ודומעים עם חברינו בבתי העלמין הצבאיים.
מעת לעת אני מתבוננת בשטף ההודעות שמציף את הפלאפון שלי, הודעות מלאות כעסים נטולי-בסיס והשמצות חסרות-שחר, וליבי נכמר על שולחי ההודעות האלה (אלפים!), שיש מי שפועל בכוונת-מכוון לזרוע בליבם תבהלה ולהרחיק אותם ככל הניתן מהאחדות הנדרשת לעת הזו.
ובכל פעם שזה כמעט מייאש. אני מרימה את עיני ממסך הפלאפון גדוש השטנה, וחושבת על החיילים הלוחמים בעזה. החיילים הם שנותנים לי את הכח ואת החובה לדבוק באחדות, ולא רק הם – עזה עצמה, העיר שהחמאס השתלט עליה והפך אותה לבירת-הטרור, עזה שאנו מחויבים להרוס ולכתוש ולכבוש, ולרסק בה, בעיר וברצועת עזה כולה, כל יכולת שלטונית של האויב האכזר הזה – עזה עצמה מחזקת אותי בהחלטה לדבוק באחדות. ולא רק עזה, גם כפר עזה. הביקור השבוע בכפר עזה חיזק בי מאד את תחושת האחדות, את המחויבות אליה, וגם את ההבנה עד כמה היא לא רק נחוצה אלא גם אפשרית, ונוכחת.
בשבילים של כפר עזה, בין הבתים השרופים והחרבים, בתוך הריח המחניק שלא מרפה, ודרך העיניים הדומעות של ממלא מקום ראש המועצה – הזוועה נעשית מטלטלת יותר מכל סרט. בתוך עיי החורבות של מה שהיה פעם גן עדן והפך לגיהינום עלי אדמות, מול המדבקות המציינות "מזוכה" על כל בית שפעם היה מלא שמחת חיים, מול המכשול הכל-כך קרוב שכשל ולא הגן על התושבים, ומול הדרך לעזה שמספרים לי איך היתה זרועה לכל אורכה חפצים וכלי-בית מהביזה הגדולה – מול כל אלה הכל נעשה ברור יותר, מחריד וזועק יותר, מחייב יותר לאחדות, מברר יותר עד כמה האחדות היא הדבר האמתי, וכל השאר – לא באמת רלוונטי.
"פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו" – מבטיח הקב"ה ליעקב אבינו אחרי שהוא מעניק לו את השם "ישראל". ורש"י מספר לנו: "פסוק זה... השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב: "איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה", וחזרו ואמרו: אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב"ה אומר ליעקב "ומלכים מחלציך יצאו"." – רש"י שולח אותנו מהפסוק הזה אל אחד מאירועי הפילוג הקשים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל: האירוע המזעזע של פילגש בגבעה, אירוע בו מתוך זעזוע מוסרי עמוק, גזרו השבטים נידוי מוחלט על שבט בנימין. שם, בספר שופטים, מסופר איך חזרו בהם שבטי ישראל משבועתם הנוראה, איך חיפשו ומצאו מחדש את הדרך לאחדות ישראל, ואיך דווקא מתוך הפירוד והקרע הנורא מכל נולדה מסורת נפלאה של בנות ישראל המחוללות בכרמים, מסורת שבתצורה כזו או אחרת נמשכת אתנו עד היום הזה. מה גרם לשבטי ישראל באותם ימים לחפש מחדש את הדרך לאחדות? לפי רש"י, היה זה הפסוק מפרשתנו, הפסוק שקובע באופן נחרץ וחד-משמעי: כולנו אחים, כולנו בני ישראל.
והנה בכפר עזה נוכחים פסוקי הפרשה באופן ברור ומוחשי עד מאד: מולנו – עשו, וכולנו – בני יעקב, הוא ישראל, וכל השאר – טפל. אני עומדת מול תושבי כפר עזה ומרגישה באופן העמוק ביותר שהם אחי ואחיותי, זו לא השקפת עולם או ניתוח, אפילו לא פסוקים, זו פשוט המציאות. ואני מקשיבה לאימה, למצוקה, לזעקה של אחי תושבי כפר עזה, מתבוננת בעיניים המסויטות שלהם, ומתקשה למצוא מילים של נחמה.
ואז מתברר שדווקא יש, כי הם רוצים לשמוע: לשמוע על התקומה, על חבל התקומה שיבנה כאן, על הסיכוי לזקוף קומה מחדש, לבנות ולהיבנות דווקא במקום ממנו נעקרו באכזריות כזו. בתוך כל החורבן והאימה, אנשי כפר עזה מדברים אתי על הרצון הכל כך טבעי וחזק שלהם לחזור לזרוע כבר בימים אלה את החיטה, ולעבד את האדמה, ושואלים את השאלות הכי פרקטיות על האיך ועל המה של מנהלת תקומה. ואנחנו יושבים ומדברים, מקשיבים ומשיבים, עד שלקראת סוף השיחה, אחד מהם נזכר לשאול, או אולי להעיר, על התהום שאמורה להיות פעורה בינינו, וכמה חשוב לא לתת לה להפריד ולהעכיר, הרי יש כל כך הרבה משותף ומחבר, כך הוא אומר.
אני מתבוננת באיש המדהים הזה, שנמצא עדין בתוך התופת, אבל מתוכה מדבר וחושב וחולם לא רק על בנין ושיבה לאדמה, אלא גם על חיבור ואיחוי מחדש של הקרעים בעם שלנו, ואני שואלת בליבי: מנין הכוחות האלה, והרצון הטוב והעין הטובה? כמה מעודד לפגוש כאן מולי, דווקא בתוככי כפר עזה החרבה, אדם שמבקש את המשותף, וכמה לאחדות, ממש כמוני. איש יקר, אח יקר - אמרתי לו בליבי - אני לא יודעת אם הצלחתי לנחם אותך, אבל אתה ודאי הצלחת לנחם אותי.
שבת שלום, שבת מלחמה צודקת וחשובה מאין כמותה!