במסגרת אירועי יום ההוקרה לפצועי צה"ל ומערכת ישראל, שצוין ביום חמישי, הגיעה למחלקת השיקום בתל השומר גם נציגות של חברי הגרעינים התורניים כדי לומר תודה ולהביע הערכה על ההקרבה והמסירות.
העיתונאית דיקלה שחף התלוותה למפגשים המרגשים והיא מספרת.
יום ההוקרה לפצועי צהל ופעולות האיבה קיבל השנה, עשור לאחר שנקבע משמעות מיוחדת, היא אומרת. "בתי החולים ומחלקות השיקום השונות בארץ מלאות בפצועים ופצועות מהמלחמה בדרום, החל מה'ותיקים' שנפצעו בבוקר שמחת תורה ועד החדשים שהגיעו לשיקום לאחר שנפצעו במהלך הלחימה ברצועת עזה, חלקם חברי כיתות הכוננות, חלקם היו פצועים אנוש והשתקמו, וחלקם, כבר מחשבים את המסלול חזרה ללחימה".
לצד מילות התודה והערכה, חילקו חברי הגרעינים לפצועים גם שי כאות הוקרה. "משלחת מיוחדת הגיעה אל מחלקות השיקום בתל השומר, חברי עמותת הקרן להתחדשות קהילות בישראל (ארגון הגג של כלל הגרעינים התורניים) נציגי מנהל חברה ונוער של משרד החינוך, סגן ראש העיר ראש העין, ואלה חילקו סופגניות, מארז פיצוחים כשי וציורים וברכות מרגשות מילדי בתי הספר השונים בראש העין, שהוכנו במיוחד לכבוד יום ההוקרה עבור הפצועים".
שחף מספרת על אהרון, חייל מילואים מתל אביב, לוחם בגדוד רותם של חטיבת גבעתי שנפצע ברגלו ובידו במהלך הלחימה בצפון רצועת עזה, והוא מספר בחיוך: "הרבה שואלים אותנו אם אנחנו לא מפחדים, אני חושב שמתרגלים מהר מאד לפחד. וברגע שאתה בפנים כבר אין ממש פחד, יותר היה מפחיד אותי להסתכל על הפצע והדם שהיה לי ברגל. פחדתי יותר מהפצע מאשר מהחמאס".
"אהרון עלה לארץ לבדו מניו יורק לפני כ-14 שנים, הוריו המתגוררים עוד ביו יורק ואחיו התגורר בניו ג'רזי הגיעו לארץ לאחר הפציעה, ולדבריו החיבוק שמשפחתו רואה שהוא מקבל בישראל מרגיעה אותם ומשמחת אותם"
מוסיפה דקלה ומספרת על איתן טסלר שבחדר הסמוך לאהרון. איתן, תושב נוב שברמת הגולן, לוחם בגדוד המילואים של השריון, סיפר: "נלחמנו בעזה ונתקלנו במחבלים. נפגעתי מרסיסים, ולאחר מכן חילצנו לאחור. הגעתי לבית החולים והונשמתי, הייתי מוגדר פצוע אנוש, והיום אני כבר בסדר".
כאמור, גם לוחמי כיתות כוננות שנפצעו נמצאים במחלקת השיקום ועל כמה מהם היא מספרת: "מיכאל גוטסמן (39), תושב שלומית, ומנכל החברה לפיתוח אשכול, הוא חבר כיתת הכוונות של הישוב, נפצע קשה מכדור בחזה שפגע בכבד וביד, והוא מספר 'הגנו על הישוב שלנו ולשם מחבלים לא היו יכולים לחדור. אבל אז קיבלנו קריאות מחברי הישוב פרי גן. מדובר באנשים שאנחנו לא מכירים, והחלטנו ללכת לעזור להם. היה קרב קשה, ושני חברי כיתת הכוננות נהרגו בקרב, חבר נוסף שיצא לסייע נהרג בדרך מירי המחבלים ואחרים, וגם אני נפצענו. אני שואל את עצמי לא מעט אם הלכנו להילחם כי רצינו או כי הינו צריכים, כי שילמנו מחיר כבד עבור אנשים שאנחנו לא מכירים, ואני עונה לעצמי שהיינו עושים זאת שוב, גם אם היינו יודעים את המחיר מראש. אני חושב שגם החברים שלי ששלמו בחייהם היו עושים זאת שוב, פשוט כי ככה חונכנו, אין לנו דרך אחרת, לא היינו יכולים לעשות אחרת".
באותה מחלקה מאושפז גם יאיר ויזנר, חבר כיתת הכוננות של כרם שלום, הקיבוץ בו הוא מתגורר עם משפחתו, והוא מספר לדקלה: "חדירת המחבלים תפסה אותנו ממש בבית. אני במקצוע חבלן משטרה אבל מתנדב בכיתת הכוננות של הישוב, אצלנו היו יחסית מעט אבדות ביחס למה שתכננו לעשות. היו לנו הרבה ניסים, והרבה כוחות שעל חלקם אנחנו אפילו לא יודעים. רק בתוך הישוב נמצאו בסוף הלחימה 20 מחבלים, ורבים אחרים מחוץ לגדר. נלחמנו והגנו על הישוב אבל איבדנו שני חברי כיתת הכוננות. אני נפצעתי קשה אבל אני עכשיו משתקם. כרגע הפציעה שנשארה היא בעיקר בידיים, אבל יהיה טוב אני בטוח".
כרם שלום הוא אחד משלושת הישובים הסמוכים לגבול עזה, המצא בסמוך לנתיב העשרה, וניר עוז שספגו פגיעות ואבדות רבות. ישוב מעורב של דתיים וחילונים. ויזנר מוסיף ואומר: "הדיבור הוא שהישוב שלנו שרד כדי לספר את הבשורה, שאפשר. אנחנו ישוב מעורב שעושים הכל יחד, יש לנו דתיים ממש, וחילונים ממש, אבל יש אהבת הארץ והיא המנצחת. אפשר לחיות ביחד ובטוב. זה המסר שאנחנו רוצים להעביר".
במסדרון, פגשה המשלחת את נאור (26), תושב הישוב אבן שמואל, שנפצע בעת תפקידו כחובש קרבי בגדוד המילואים של השריון שסיפר: "אני חלק מכוח הסיוע, נכנסו לעזה כדי לטפל בפצועים ופשוט פירקו אותי, קיבלתי כדורים לרגל וזה גרם לי לפציעה קשה ברגל".
עד שפרצה המלחמה היה נאור עובד בעסק השיפוצים המשותף לו ולאחיו, ובלימודי התואר בשנה השנייה לאווירונאוטיקה וחלל. "אני סובל מכאבים 24/7 ברגל נקרע גיד ועורק, ואין לי תחושה, אבל אני מאמין שהיא תהיה בסדר".
דקלה מספר על הדייר 'החדש' ביותר במחלקה, מרדכי שנוולד (33) בנו של ראש הגרעין התורני במודיעין: "נפצעתי בשני לנובמבר, במחנה הפליטים שאטי. אני לוחם ביחידה מיוחדת, ובאותו יום של הפציעה נלחמו בצפון הרצועה, ירינו והרגנו הרבה מחבלים, ברוך ה', אבל אז נגמרה לנו התחמושת ונגמר לנו הדלק. רצינו לנסוע אחורה, אבל אז הטנק לא הניע, ולמה שקרה שם בלשון הלוחמים אנחנו קוראים 'חרבו דארבו'. ירו עלינו טיל נ"ט. המעיל רוח שאמור להגן נפתח, אבל כשהמכסה נפתח חטפתי פציעה חזקה בגב, עפתי ושברתי 11 צלעות מתוך 12 וגם שברתי את האגן" סיפר תוך שהוא נשען על הליכון המסייע לו בתנועה. "יש לי 'חידוש' למה נשארה לי צלע אחת? זה בשביל האישה, כי אני עדיין רווק", מצטטת דקלה את מרדכי שצוחק. "קיבלת רמז שעליך להתקדם" אומר לו בקריצה עדי אביני סגן ראש העיר ראש העין.
על המיטה באחד החדרים במחלקה יושב ניב ברנס, מ"מ בגדוד 13 של גולני שנפצע ב-7 לאוקטובר, באופן חמור בידו. "נלחמנו על הישוב ניר עם, כדי שלא יכנסו לשם מחבלים. במהלך הלחימה קיבלתי כדור ביד ימין וגם ביד שמאל, ורסיס בצלע". ברנס נמצא במחלקת השיקום כבר שבועות ארוכים, אבל ברור לו ההמשך, "אני מתכון לחזור לחיילים שלי, הפציעה היא רק זמנית", הוא קובע.
דקלה מספרת כי חברי הגרעינים התורניים אינם תומכים ומחבקים את הפצועים רק ביום ההוקרה. "מאז השביעי לאוקטובר עובדים הגרעינים התורניים ביישובי הארץ השונים במרץ רב, החל מפתיחת חמ"ל כבר ביום המלחמה לסיוע באיתור נעדרים, למשפחות הפצועים והנופלים, סיוע ותרומות למשפחותיהם של הנופלים היושבים שבעה, ואף להורי הפצועים שנותרו ליד מיטות בתי החולים. סייעו לחיילים, שחלקם הגדול אירחו חיילים בתוך הגרעינים התורניים, התגייסו לארוחות, מקלחות, כביסות ועוד. מתחילת המלחמה הגרעינים נמצאים סביב בתי החולים, מסייעים לבני משפחה של פצועים שלא זזים מהמיטות שלהם, ביום ההוקרה הגיעו חברי הגרעינים להוקיר תודה לכמה שיותר פצועים, כי באמת מגיע להם, ויש הרבה רצון לחבק ולתמוך".