המלחמה מתארכת מדי. אמנם הוזהרנו מראש שיידרש זמן רב עד לחיסול שלטון החמאס, אבל כל יום שעובר מביא עימו עוד שמות של חללים-גיבורים, זעקות יאוש של בני משפחות החטופים ולחצים גוברים מצד ידידים בוושינגטון.
האם סיסמת המלחמה "ביחד ננצח" דועכת והולכת? את מקומה תופסים שלטי החוצות החדשים-ישנים, המסיתים, על "ממשלת ההשתמטות שבוזזת במלחמה".
המלחמה עודנה בעיצומה והפלגנים בתוכנו מחדשים את הקרב הפנימי, ולעזאזל החמאס. ושוב – מנין המימון?
חללים רבים מקרב הלוחמים הם מן ההתנחלויות ומיישובי הפריפריה. אז אולי ידומו אותם מתנשאים, הבזים למסורת, משמיצים את ההתנחלויות ואת הדתיים?
אילו סיפורי זוועה עוד מחכים לכולנו, כאשר העדויות יתחילו להתפרסם בהרחבה. גהינום שלא היה כמותו. מפחיד לחשוב.
היתה לי ביקורת על עיסקת שליט. ראיתי בה מהלך כניעתי, שהביא לשיחרורם של רוצחים שחזרו לטבוח בנו. היום רבים מבקרים אותה בדיעבד. תארו לכם איזו ביקורת היתה מוטחת בנתניהו אילולא היה מבצע את ההחלפה של אחד תמורת אלף.
משפחות של אסירים פלסטיניים מפגינות מול לשכת סינוואר, כדי שיעשה הכל למען שיחרורם של יקיריהן מידי ישראל, ובכל מחיר... סתם. חלום באספמיא.
רצה הגורל והאסון הכבד אירע תחת ממשלת הימין מלא-מלא. אילו היה ב-7 באוקטובר ראש ממשלה אחר – כלום לא היינו שרויים עתה באותו מצב? האם הצבא היה מתריע בפניו מראש, מה שלא קרה עם נתניהו?
"מה התוכנית ליום שאחרי?" – חוזרים ושואלים. אותי זה לא מעניין. יש לדון בכך רק בתום המלחמה, לאחר שתתמלא משאלתו של סינוואר למות בידי חיילים ישראלים ולא בקורונה.
ב-1949 כתב המשורר אורי צבי גרינברג: "על חרבנו נחייה, קובע השכל חוקו, והחוק הוא כבד ואכזר ומדבר: תמיד סכנה!... על חרבנו נחיה עוד הרבה מאוד זמן, אינני רואה את שוליו בדמדום... ואם לא על חרבנו נחיה כיעוד עם גדול, לא נחיה כנחל קטן שותה מים רדודים"...