יוסף יוצא בשליחותו של אביו, המצווהו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן". יוסף הולך מחברון לשכם, ובסופו של דבר הוא מוצא את אחיו בדותן. התורה, שבדרך כלל מקצרת, יכולה היתה לספר שבסוף הוא מצא אותם בדותן. בפועל, התורה מרחיבה ומספרת על כל ההתרחשויות באזור שכם: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה". האיש שיוסף פגש מדריך אותו לדותן, ויוסף אכן ממשיך לדותן.

המפרשים נותנים שני כיוונים בנוגע לשאלה מדוע התורה האריכה וסיפרה לנו את כל הסיפור: כיוון אחד הינו להראות שיוסף דבק במשימה לבצע את השליחות של אביו. אף על פי שיש קשיים והאחים אינם במקום שנשלח אליו, יוסף ממשיך בשליחות עד שהוא ימצא אותם.

הכיוון השני הולך במבט רחב יותר: מכיוון שבסופו של דבר כך התגלגלה הירידה של עם ישראל למצרים יש פה הכוונה אלוקית גדולה ועצומה שבסופו של דבר זה יצליח. ולכן זה לא משנה מה יעשו אנשים – יהיו פה, ילכו למקום אחר – בסופו של דבר יש כאן גלגלים גדולים בהכוונה אלוקית שלא משנה מה יעשו אנשים זה יקרה.

על דרך הפשט צריך לראות שבתוך הפסוקים עצמם כתוב שיוסף ממשיך בשליחות, לא רק כי הוא דבק בשליחותו של אביו, אלא גם מתוך תחושת האחווה: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". לבקש, זה לא רק לבקש בפה, כמשמעות הרווחת בימינו. 'לבקש' בלשון התורה, זה בדרך כלל לחפש. הרי זה מה שכתוב: "וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ" – הוא רואה שהוא מסתובב בשדה , ושואל: מה אתה מחפש? גם במשלי (ב, ד) נאמר: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" – הבקשה והחיפוש תמיד הולכים ביחד.

על הרקע של פרשנות זו, ממשיך רש"י ומפרש את תשובתו האיש שפגש יוסף בשדה: "'וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה' – הסיעו עצמן מן האחוה". אתה אומר את אחי אנוכי מבקש? עזוב אותך, הם כבר לא שם, הם לא מרגישים אחים שלך. האמירה הזאת של האיש היא ניסיון ליוסף, והוא ממשיך בכל זאת בדרך שלו. הוא ממשיך למבקש את האחים.

גם חנוכה הוא חג של אלה שהמשיכו לחפש ולא הפסיקו. אלו שלא התייאשו, גם כשנראה היה שכל השמנים טמאים, עדיין המשיכו לחפש ולמצוא פך שמן אחד חתום בחותמו של כהן גדול. אי אפשר להעלים מעם ישראל את אותה נקודה פנימית שנשארת טהורה. אבל צריך לחפש אותה, צריך לבקש אותה, זה לא דבר מובן מאליו שמוצאים אותה.

בדורנו, כשאתה פועל מכוח השליחות הזאת ואומר "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", אתה שומע כל הזמן קולות שאומרים לך: הם נסעו מזה, עזוב אותך הם כבר לא שם, האחים שאתה מחפש כבר לא מבקשים את מה שאתה מבקש. אבל צריך ללכת בכוח השליחות הזאת ולומר "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ".

משמעות השאלה "אֵיפֹה הֵם רֹעִים" אינה רק איפה הם נמצאים מבחינה טכנית. כמו שרבי נחמן מברסלב לימד אותנו, הרועה הוא זה ששומע את השירה של העשבים, זה שמלקט את הניגון של העשבים לניגון אחד מיוחד משלו, זה שיודע כל בהמה איזה עשב מתאים לה, זה ששומר על הבהמות מהזאבים.

אם אנחנו מבקשים את האחים שלנו צריך לחפש אותם, צריך לשאול "אֵיפֹה הֵם רֹעִים"? איזה ניגון הם שומעים? מה חשוב להם? מה מפחיד אותם? ממה הם נשמרים?

בדורנו אפשר ממשלשמוע את השליחות הזו שהקדוש ברוך הוא קורא אלינו "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן", צריך רק להקשיב לזה. כל שנשאר לנו לעשות הוא לומר: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", לקבל את השליחות לשאול ולחפש: "הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים".