חיים אוטמזגין, מפקד היחידות המיוחדות של זק"א וקצין ביחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף, זוכר כמעט כל פרט מבוקר שמחת תורה ובעיקר מההכרה שחדרה אליו אט אט על גודל האסון שפקד את מדינת ישראל.
"בשמחת תורה בשעה 6:30 בבוקר קיבלתי טלפון עם הודעה: 'צו 8 תגיע מיד לבסיס'. אני מבין שמדובר במלחמה, יוצא לבסיס, והיחידה שלנו נערכת לחילוץ מאתרי הרס בשל חשש לפגיעת טילים", הוא משחזר.
"מתקשר אלי קצין, חבר שמשרת בדרום, ושואל אותי שאלה מוזרה: 'תוך כמה זמן גופה מרקיבה'", הוא ממשיך ומספר. "אני מהשאלה מבין שמשהו מאוד לא תקין ושואל אותו 'למה אתה שואל את השאלה?'. הוא עונה לי שמולו יש 125 גופות והוא לא יודע מה לעשות איתן. אני מנסה להבין על מה הוא מדבר והוא פותח מצלמה ומראה את אזור המסיבה ברעים".
אוטמזגין מבין מיד שהוא צריך להיות במקום. "אנחנו יוצאים לשם מיד. בדרך עוצרים אותי אזרחים שהתחננו שאעצור. מראים לי שיש להם שתי גופות בבגאז' של הרכב. הם פשוט אספו גופות של אנשים ששכבו ברחוב. לקחנו את הגופות הללו והמשכנו לקיבוץ רעים. מצאנו שם ג'יפ שספג פגיעה ישירה מטיל ונשרף על היושבים בו. לא היינו יכולים להתעכב ופשוט הסברנו לשוטרים שהיו מסביב איך לעשות את העבודה, השארנו להם שקית של זק"א, והמשכנו הלאה".
ההגעה לאזור בו התקיימה המסיבה חשפה את עומק הזוועה. "ידענו שהאירוע הגדול עדיין לפנינו. בשלב הזה אנחנו מתמקדים, במקום היחיד שהיה אפשר להתחיל לטפל בו וגם היה אינטרס שלא תהיה תמונות ניצחון של החמאס, שיראו את כל הגופות שהיו בשטח המסיבה. אני מקפיץ מיד כל כלי רכב שיכול לסחוב מעל עשר גופות ומשאיות של זק"א כדי לטפל וכמה שיותר מהר בפינוי של החללים שנמצאו במסיבה".
את המראות שנגלו לעיניו הוא כנראה לא ישכח לעולם. "הגופות רוטשו, ירו בהם מטווח אפס, עשו בהם וידוא הריגה. בחלקם ירו גם בבטן וגם בראש. היתה פגיעה מכוונת בגופות שמטרתן השפלה, ביזוי, וחילול הגוף".
"רק ביום שני, קיבלנו אישור להיכנס לקיבוצים. עדיין היו היתקלויות כשהיינו שם. מחבלים הסתובבו בשטח. עברנו מבית לבית, רואים איך אנשים שהיו במקום הכי בטוח שלהם, שלפו אותם, התעללו בהם, ירו בהם, שרפו להם את הבתים, ניפצו כל דבר, השליכו מטענים ורימונים בכל מקום שרק היה אפשר. פשוט שואה", הוא נזכר.
בקשה אחת בתוך כל התופת גרמה לאוטמזגין להתרגש. "קיבלתי מהיחידה שלי בקשה להביא תפילין של ילד שההורים שלו, אחיותיו וסבא שלו נרצחו בנחל עוז. הוא היה שבועיים לפני הבר מצווה - ניצול יחיד מהמשפחה. כששאלו אותו מה הוא רוצה שיביאו לו מהבית הוא ביקש את התפילין של אביו שהגיעו בירושה מסבו. הוא לא ביקש לפטופ, טלפון נייד או נינטדו. הוא ביקש את התפילין של אבא".
"לא היה פשוט להביא את התפילין", הוא מודה. "התפילין הללו היו במקום שהיה תחת אש כבדה והכניסה הייתה אסורה. זה היה שטח צבאי סגור עם לחימה מאוד אינטנסיבית. הגעתי למקום, התחננתי למח"ט, הסברתי לו שהבטחתי לילד להביא את הזיכרון היחיד מכל המשפחה שלו".
"כשהחזקתי את התפילין בידיים, הרגשתי תחושה כאילו מצאתי את פך השמן במקדש. הדבר הקטן הזה שמסמל עוצמה ענקית, מסמל את הנוער של דור העתיד שברגע האמת, ברגע מזוקק, הוא אומר לך, 'מה חשוב לך בחיים? תפילין'. כשאתה פוגש דבר כזה, אתה מתמלא בעוצמות ואומר 'המלחמה שלנו מוצדקת, יש לנו דור שימשיך את המסורת של האבות שלנו'", אומר אוטמזגין בהתרגשות.
הפעילות שלו מחייבת אותו לעבודה רבה שקשה לערב בה רגשות אבל החזרת התפילין העלתה בו דמעות. "בזמן אמת לא ידעתי שאלו תפילין שעברו היסטוריה בשואה. כשפגשתי את הילד היתום והבאתי לו את התפילין, הסב השני סיפר שבגיל 9 נרצחו ההורים שלו מול העיניים שלו בשואה, והנה הוא כאן בארץ, ויש לו נכד. הוא פונה לנכדו ואמר לו: 'גם אתה תעשה בר מצווה בלי ההורים, וגם אתה תגדל בארץ בלי ההורים, וגם לך יהיו נכדים שתגדל כאן בארץ'. אף עין לא נותרה יבשה. זה המקום שבו גם אני בכיתי".