תל השומר. ארכיון
תל השומר. ארכיוןיוני קמפינסקי

מעין מעין, בת שירות לאומי במרכז השיקום של בית החולים תל השומר, מספרת על ההתמודדות הנפשית הכרוכה בעבודה עם פצועי המערכה בדרום.

מעיין, שלה זו השנה השנייה בשירות הלאומי (עמותת שלומית) במחלקה שיקום נפגעי ראש, מספרת על הפער המשמעותי בין המחלקה בשנה שעברה לעומת השנה הנוכחית. "לא חשבנו שניכנס למצב כזה של כל כך הרבה פצועים וחיילים שמגיעים אלינו למחלקה. נתקלנו בעבר בפציעות ירי ובחיילים שנפגעו בפיגועים, אבל כעת מדובר בגל גדול של נפגעי רסיסים וירי ונפגעי גפיים. זו התמודדות קשה נפשית גם להם וגם לנו".

על ההתמודדות הנפשית הזו לבנות צעירות כל כך אומרת מעיין כי אכן "לראות כל כך הרבה מטופלים על הגבול אם יחיו ואם לא, זה מראה מחריד. מאוד קשה לראות מישהי בגילי עוברת דבר כזה. זה נוראי לכל בנות השירות ששומעות חוויות וסיפורים קשים. יש בנות שנתקלו בחטופים בטיפולים וזה משהו שאף אחד לא מכין אותך אליו".

בנות שירות לאומי שפוגשות חטופים מספרות כי לא פעם הן אינן יודעות כלל שמדובר בחטופים ובבני משפחותיהם ש"מטפלים בהם בצורה הרבה יותר רגישה", אך מאחר וחשובה שמירת הפרטיות של החטופים ומאחר וקיים חשש אצל החטופים לדבר, הדבר מוביל לשתיקה גם מול הצוות הרפואי.

"החיילים משתפים על הזוועות שראו בשבעה באוקטובר ובשדה הקרב בעזה, שומעים על דברים מאוד לא פשוטים שהם היו צריכים להתמודד איתם וחלקם עוד יתמודדו כל החיים", מספרת מעיין ומתארת: "הגיעו אלינו חיילים רגע אחרי טיפול נמרץ. הם סיפרו שמאז השבת ההיא הם שכבו בטיפול נמרץ ולא ידעו אם הם ישרדו. ידענו שהם הגיעו אחר הרבה מאוד חששות והמשפחה מגיעה עם הרבה מאוד חששות כשהיקר להם נפגע, ואז אנחנו נכנסים וצריך לטפל ולתשאל כדי לקבל את החייל למחלקה, לנסות להרגיע אותם. הקצב במחלקה שיקומית הוא אחר וצריך לעשות להם את כל הטיפולים כדי שישתקמו. מנסים לעשות להם את זה הכי נוח שניתן אבל יש מראות מאוד קשים שגם אחים ואחיות ורופאים ותיקים קשה להם לראות. מדובר בפציעות מרובות מאוד בעיקר מירי, חיילים שלא ידענו מה יעלה בגורלם. אנחנו נשארים אופטימיים לגבי כולם אבל המראות היו מאוד קשים".

האם המשמעות היא שגם הצוותים, ובעיקר בנות השירות הצעירות, יצטרכו טיפול פוסט טראומטי כלשהו? מעיין מספרת על חברי צוות שנוטלים כדורי הרגעה ועל כאלה שהשיחות המשותפות מסייעות להן לפרוק את שראו, ששמעו ושחוו, אך בהחלט יתכן שבעתיד יזדקקו לסיוע מקצועי.

עוד שאלנו את מעיין כיצד מבצעים את הנתק הרגשי על מנת להעניק לפצועים טיפול מקצועי, והיא מציינת שאכן גם כאן מדובר בקושי, אך החובה המקצועית היא לנתק לפעמים את הרגש על מנת להבין את המציאות הרפואית שבפניה נמצאים ואת הצעדים הנדרשים לטיפול. הפרדה שכזו קשה לא פעם, "זה קשה כשחייל אומר שקשה לו כי הודיעו לו שחברים שלו נהרגו".

על מעמדן של בנות השירות הלאומי כבנות גילם של חלק ניכר מהפצועים, מספרת מעיין כי לצד הרופאים והאחיות תפקידן לא פעם הוא להקליל את האווירה ולאפשר לפצועים להכיל בשורות לא פשוטות בצורה קלה יותר. "לפני בדיקת דם אני מנסה לדבר ולשמוע מהמטופל איך הוא מתמודד. מדובר בחבר'ה שצריכים להתמודד עם נכויות, ואנחנו מנסות לסייע להם ולראות איך אפשר לשמח אותם, לפעמים גם בדברים הקטנים ביותר כמו בקשות שונות שיש להם ואפילו תיווך בינם לבין מטפלים. הם מדברים איתנו על מה שהתם מתכננים ליום שאחרי. יש לנו חייל שמנסה לפתוח בית קפה והזמין אותנו להיות הלקוחות הראשונות, וזה הכי כיף בעולם לראות את זה".

מעיין מדגישה בדבריה כי למרות כל הקושי והאתגר המורל בקרב הפצועים גבוה, גם כאשר הם שומעים על חברים שנופלים ונפצעים בקרבות. את שלבי השיקום הסופיים היא רואה כאירוע מעודד מרגיע ומשמח עבור הצוות המטפל והמלווה. "למרות כל מה שאנחנו שומעים בחדשות, אם יש אופטימיות כלשהי היא נמצאת במחלקה הזו".

בתום הדברים אנחנו שואלים אם ניתן להעניק לכל פצוע יחס אישי על אף שמדובר בגל משמעותי הרבה יותר של פצועים לעומת מה שהכירה בשנה שעברה, שנתה הראשונה כבת שירות לאומי. "זה מאתגר מאוד, אבל משתדלים לקחת את הכמה דקות כדי לשבת עם מישהו, לדבר איתו, להסביר לו את המצב ולהדריך אותו. כולנו צריכים את האוויר הזה, גם הם וגם אנחנו, בנות השירות".