עימות והשלמה
המפגש בין יוסף ליהודה בתחילת פרשתנו נראה דרמטי מאד כבר בפשוטו של מקרא. חז"ל כדרכם לא הסתפקו בכך והעצימו אותו באמצעות הכלים האגדיים והספרותיים, בדימויים שונים ובתוספת פרטים.
המפגש מוצג על ידי חז"ל כהתדיינות בין מלכים, כקרב בין אריות או בין ארי לשור, מתכות נטחנו עד דק, קירות קרסו. כל זה, כדי לגרום לנו להבין כמה עוצמה רגשית, רוחנית ואידיאולוגית היתה מעורבת במפגש הענקים הזה, וכמה סכנה היתה טמונה בו. יש להעיר בדרך אגב, שקריאה במדרש רבה ובתנחומא לפרשה זו, בימים אלו, עשויה לעורר אסוציאציות לתמונות שרואים מרצועת עזה.
כיצד נמנעה ההתנגשות ההרסנית? במישור המעשי, על ידי הדיבור. העובדה שיהודה ניגש אל יוסף, פנה אליו בנימוס ואפילו בהכנעה: "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה", היה בה ממד מרגיע. יוסף מצידו תרם בכך שלא בא איתם חשבון על כל העבר, אלא אדרבה, פייס וניחם אותם באמרו: "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי הא-להים". אולם בדברי נימוס ופיוסים לא די, צריך להבין גם מה היה שורש העימות ומה היה הפתרון.
נראה שהמפתח הוא בנימין שעליו בעצם התנהלה המערכה. יוסף רצה את בנימין אחיו איתו, לצידו. יתכן שכל המהלך המורכב שחולל כלפי האחים נועד בעיקר למטרה זו. בשלב הראשון גרם לכך שיורידו את בנימין למצרים, למרות חששותיו של יעקב. בשלב הנוכחי יוסף מבקש לשלוח אותם ארצה ולהשאיר את בנימין איתו: "הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם".
מן הסתם, יוסף לא התכוון לשעבד את בנימין אלא היה מתוודע אליו ומקרבו אחרי שהאחים היו חוזרים לארץ כנען. ואילו יהודה התחייב להשיב את בנימין אל אביו: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתנו ונפשו קשורה בנפשו". כשיוסף הבין שלא זו בלבד שהאחים מתחרטים על מכירתו, אלא שהם מוכנים למסור נפשם על הצלת האח הנותר מבני רחל, וכשיהודה הבין שהתחבולות המוזרות של השליט המצרי לא נבעו מרשעות אלא מגעגועי האח הגדול אל אחיו הצעיר, נפתח הפתח הרחב להשלמה ואהבה. כי התברר להם שבעצם שניהם מתכוונים לדבר אחד, דאגה לשלומו של בנימין.
גם גיאוגרפית וגם היסטורית בנימין הוא התווך שבין יהודה ליוסף. נחלתו נמצאת בין יהודה מדרום ואפרים שמצפון לו. היסטורית, בנימין הוא שבט קרוב ליהודה אך הקשר מורכב לכל אורך התנ"ך, כמו לדוגמה במערכת הסבוכה של יחסי אהבה-כבוד הדדי-איבה בין שאול המלך שמבנימין ודוד המלך שמיהודה. בימי הגלות, בנימין נשאר לצד יהודה ולא גלה עם עשרת השבטים בני לאה והשפחות. המיזוג ביניהם מתמצה בדמותו של מרדכי, "איש יהודי היה בשושן הבירה ...איש ימיני". בימי שיבת ציון, שבו לארץ בעיקר בני לוי, יהודה ובנימין והם התשתית העיקרית של עם ישראל עד עצם היום הזה.
מציאת העניין והערך המשותף שעליו שני היריבים מוכנים להלחם, מתוך אמון הדדי, שכל אחד מהם שואף לעשות את המירב האפשרי, בכנות, למען המטרה המשותפת, היא המפתח להשלמה ואהבה. הצעד הראשון הוא שיח מברר, שבו הכנות מאפשרת בניית אמון והכרה הדדית. הצעד השני הוא איתור המטרה המשותפת והתלכדות סביבה.
אין צורך להרחיב בהסבר מדוע הדגם הזה הולם גם את מה שחווינואנו בשנה האחרונה, החל מהעימות הפנימי הנורא בין שני המחנות,ה"יוספי" וה"יהודאי", שהגיע לשיאו ביום הכפורים, והמשך בגילויי האחווה המפעימים שהחלו בעיצומו של יום שמחת תורה וב"ה עדיין נמשכים במידה רבה. אלא שצריך לשים לב לכך, שה"בנימין" הנוכחי - הניצחון במלחמה והחזרת השבויים הן מטרות זמניות, שבע"ה תושלמנה במהרה בדרך הטובה ביותר. אנו נצטרך לגשת שוב זה אל זה ולפתוח בשיח על ה"בנימין" ארוך הטווח: כינונה של מדינה וחברה ישראלית בריאה ומתוקנת.
מחלוקת והלכה
ההתמקדות בערכים המשותפים וביעדים המוסכמים אינה מחייבת לבטל את ההבדלים והמחלוקות. המחלוקת חשובה מפני שהיא מציגה היבטים שונים של החיים ומבליטה ערכים שונים שלעתים הם מנוגדים זה לזה.
עולם ההלכה הוא הזירה שבה אנו פוגשים בכך ברמה היומיומית. בכל פרט בהלכה נמצא מחלוקות. כל צד במחלוקת מייצג ערך חשוב שאסור למחוק אותו, גם לא בשם הקריאה לשלום, אחוה ורעות.
ניטול לדוגמה את עניינו של יום: עשרה בטבת.
זוהי תענית הציבור היחידה שיכולה לחול בערב שבת על פי הלוח העברי.
על פי דין, יש להשלים תענית עד הלילה, עד צאת הכוכבים. אבל שבת נכנסת כבר עם השקיעה, ונמצא שמתענים בשבת למרות שעל פי הדין אין להתענות בשבת, מכיוון שיש מצוות עונג שבת!
עם שקיעת החמה של יום התענית אנו עומדים ומתבוננים בהתנגשות ערכים, כפי שהאחים עמדו והתבוננו בהתנגשות בין יוסף ויהודה. התענית תובעת להמשיך לצום, לזכור את המצור ואת החורבן שאירע בעקבותיו, את שאר האסונות שאנו מתאבלים עליהם, ולאחרונה, משקבעה הרבנות את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, נוסף גם זיכרון השואה. חלילה לנו מזלזל בו, להקל ראש ולהפר את התענית במאכל ובמשתה, אפילו לזמן קצר, בסוף היום.
בד בבד, עומדת השבת ותובעת את כבודה. "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד", איך נזלזל בה ונמצא עצמנו מעונים אפילו לזמן קצר בתחילת השבת?
נחלקו בכך כבר התנאים: רבי יוסי אומר להשלים התענית עד הלילה, רבי יהודה אומר שאין משלימים (תוספתא תענית ב ט). היו ראשונים באשכנז שהחמירו לטעום משהו לפני הליכתם לבית הכנסת, היו שהקדימו את זמן התפילה כדי שיוכלו לקדש עוד לפני הלילה, והיו שהחמירו לא לטעום כלום עד צאת הכוכבים (בית יוסף אורח חיים רמט ד). משמעותה של המחלוקת היא, שכל אחד מן הפוסקים ייחס מעט יותר חשיבות בשיקול דעתו לאחד הערכים, על פני משנהו. לא חלילה שאחד מבטל את חשיבות השבת וערכה והאחר את חשיבות התענית וערכה.
בסופו של דבר יש הכרעה מעשית כאחת הדעות, ומקובל לפסוק כרמ"א ולהשלים את התענית, ובכל זאת הדעה האחרת לא נתבטלה ויש לה מקום ומעמד. כידוע, יש מקרים רבים שבהם המחלוקת לא מוכרעת, היא נשארת פתוחה להבדלים במנהגים בין העדות, לפעמיםההכרעה משתנה בנסיבות שונות, ולפעמים יש עמדה שלישית, עמדת ביניים, המפשרת בין הדעות.
בכל אופן, ההכרה בכך ששני הצדדים מכוונים לעשות רצון ה', והאמון בכך שגם החולק עליך מכוון לשם שמים, הם היסוד לכך שכל מחלוקת שהיא לשם שמים עתידה להתקיים, וש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
זהו הכלל הגדול שלמדנו מן המעמד נורא ההוד של ההתעצמות בין יהודה ויוסף על גורלו של בנימין.
הכותב הוא נשיא מכללת הרצוג