בפרקים האחרונים של ספר בראשית, העלילה מתפתחת כאשר יוסף מוביל את התהלוכה לקבור את אביו, יעקב אבינו, במערת המכפלה, ממצרים."ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים" (בראשית נ', ז')
אולם, אתגר בלתי צפוי מתעורר במקום הקבורה המשפחתי במערת המכפלה כאשר עשיו מנסה לחסום את הקבורה של אחיו הצעיר יעקב, וויכוח מתפתח לעיני צאצאי יעקב.
הגמרא בסוטה (יג ע"א) מספרת: כאשר [התהלוכה] הגיעה למערת המכפלה, בא עשו וניסה למנוע [את הקבורה שם], באומרו להם... '[יעקב] קבר את לאה בחלקו, ומה שנשאר שייך לי'! השיבו לו [בני יעקב לעשו]: 'מכרת אותה [את נחלתך ליעקב]'. אמר להם: 'גם אם מכרתי את בכורתי, האם מכרתי את זכותי כיורש פשוט?!' השיבו לו: 'כן, שכן כתוב: [הִנֵּה אָנֹכִי מֵת,] בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי [בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי]"', ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: המילה "כירה" פירושה מכירה… אמר להם [עשו]: 'הראו לי שטר מכירה!' השיבו לו: 'השטר נמצא בארץ מצרים. מי ילך להביא אותו? שילך נפתלי שהוא קל רגליים כצבי', שכן נאמר "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" – אמר רבי אבהו: אל תקרא "אמרי שֶׁפֶר " אלא "אמרי סֵפֶר ", כלומר שהביא את הספר, את השטר.
מספרים: חושים, בנו של דן, היה שם נוכח באירוע, והיו אוזניו כבדות עליו, שלא שמע היטב. -אמר להם [חושים לבני יעקב]: מה זה שאין קוברים את סבא יעקב? ואמרו לו: זה [עשו] מונע [את הקבורה] עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים.
-אמר להם [חושים]: ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהיה סבא מוטל בביזיון? לקח אלָה והכה בה את עשו על ראשו, קפצו עיניו ונפלו מחוריהן על רגליו של יעקב. (סוטה יג ע"א).
ראש ישיבת מיר, הגאון הרב חיים שמואלביץ זצ"ל, בספרו שיחות מוסר מציין שזהו קטע מדהים. מדוע רק חושים בן דן התעניין בכבודו של יעקב אבינו? כל ילדיו ונכדיו של יעקב גם עמדו שם נוכחים וצפו בביזיון והבושה – שגופתו של יעקב הושארה ללא השגחה והם מתווכחים עם דודם עשו שהתנגד לקבורה! (בטענה שיעקב כבר השתמש בזכותו לחלקה עבור לאה אשתו) . אחיו לא פעלו - מה גרם לחושים לפעול! ומדוע הדגישה הגמרא את העובדה שחושים היה חירש?
הגאון ר' חיים זצ"ל הסביר שהגמרא הזאת מלמדת אותנו עובדה יוצאת דופן על כוח ההרגל. לעיתים קרובות טרגדיה פוקדת את האדם והתוצאה היא כואבת כל כך ובלתי נסבלת. אולם, עם הזמן אדם עשוי להגיע למצב של התרגלות ואובדן רגישות. זה מה שקרה לילדי וצאצאי יעקב. הם היו אבלים ולאחר תקופת האבל והמסע ממצרים הם מגיעים למערת המכפלה. קבורתו של יעקב התעכבה.
וכל פעם שעשו טען טענה נגדם הם מצאו תשובה מוצלחת. אבל הוויכוח התחיל שוב. וכך המשיך מוויכוח לוויכוח, מטענה להפרכה. והזמן חולף לו… גופו של יעקב, בינתיים, שוכב שם בביזיון, אבל המשפחה לא לקחו ללב כי הם התרגלו למצב הביש הזה, שבו אביהם המת מוטל על הקרקע, והם לא עושים דבר כדי לשנות זאת.
הם לא חשו בושה כלפי אביהם יעקב. אבל חושים בן דן לעומת זאת כן חש!
הוא חירש - הוא לא שומע אף אחת מהטענות וההפרכות הללו. הוא לא היה מודע לוויכוח שהתנהל עם עשו. אבל הוא כן 'חש' פתאום שסבו מוטל שם על הארץ בביזיון ולא היה לו מושג על הרקע - וזה גם לא עניין אותו! באינסטינקט הוא לקח אלָה וחבט בעשו בראש. הגאון ר' חיים זצ"ל מציין שאנו לומדים מכאן תובנה חזקה לגבי הטבע האנושי.
עם הזמן, אנו יכולים לאבד רגישות, להתרגל גם כלפי מצבים טרגיים ואבסורדיים. תופעה זו התרחשה כאן – ילדי יעקב התרגלו לנסיבות הבלתי נסבלות של בזיון אביהם שם במערת המכפלה.
מיד עם תחילת המלחמה נגד ישראל השנה בשמחת תורה - הייתה תחושה של אחדות גדולה וכוללת בעם ישראל.
הפוליטיקה לא שיחקה תפקיד בכלל. היינו מאוחדים כעם אחד הסובל וכואב יחד. המלחמה נמשכת וחיילים נפצעים ונהרגים מדי יום, ומשפחות מושמדות - ואנחנו מתרגלים למצב. אבל לאט לאט, המלחמה והניגוח הפולטי בתוכנו - חוזר.
הלקח כאן, הוא שיש פעמים שאדם חייב לומר, "אני לא אמור להתרגל לזה. אני צריך תמיד להגיב בדאגה. אני צריך להתאפק מכל ויכוח או מריבה מיותרת. אני לא יכול להוריד לשבועות וחודשים. ובכל זאת אסור לנו ליפול לאדישות או להתרגל לכל טרגדיה חדשה.
המציאות הקודרת נמשכת: חיילים עדיין נהרגים מדי יום משפחות מושמדות ברגע, כואבים את כאבם של הפצועים בגוף ובנפש; החטופים עודם סובלים בידי המרצחים הרשעים,. אבל מכיוון שהאובדן והכאב הפך לשגרתי, תשומת הלב הציבורית אולי דעכה ופחתה. אנו שוכחים את הכאב העצום שהרגשנו בימים הראשונים ההם של המלחמה כאשר גם הרוג אחד נראה בלתי נתפס.
הסיפור שמסופר בגמרא על עיכוב ההלוויה של יעקב מלמדת שהתרגלות לסבל יכולה להיות טבעית. בדיוק כשם שפעולה דחופה נדרשה בימים הראשונים של הלחימה, כך עלינו לתפוס מחדש את אותה עוצמה עכשיו, להוכיח בפעולות ובמעשים בלימוד ובתפילה ובנשיאת עול, שלא שכחנו את כאבם של אחינו, המשפחות השכולות, משפחות הפצועים וכן אחינו החטופים ויקיריהם בקרבנו – וגם לא התרגלנו לייסורים שלהם. האמפתיה בזמן טרגדיה, מראה שאנחנו אחים, ו"אחווה נבחנת בזמן צרה", כפי שאומר הפסוק "ואח לצרה יולד" (משלי יז, יז)...