"אני ידעתי שזה יגיע אליי. הרגשתי בזה עוד לפני שהתחילה המלחמה, היו לי רגשות שלא ידעתי שקיימים בגוף", משתפת בכאב תחיה לובר, אמו של סמ"ר במילואים יהונתן אלישע לובר, בן 24 מיצהר, לוחם בגדוד 8104, עוצבת ראם (179), שנפל השבוע בהיתקלות עם מחבלים בדרום רצועת עזה.
על פי תחקיר ראשוני הכוח היה בדרך לפשיטה על מקומות חשודים. יהונתן היה נגביסט בחוליית החוד שפתחה את הציר, בשלב מסוים הכוח צעד במקום גבוה וחשוף מעט והוא נהרג מירי צלפים.
"הקב"ה רוצה את הטהורים לידו"
"האחיות החרדיות של בעלי שאלו אותו: איך אתה חי כשיש לך ארבעה בנים שהם חיילים בעזה?" מספרת האם, "הוא אמר להן: איך אני אחיה אם לא יהיו לי ארבעה ילדים בעזה?! עם ישראל נלחם ואני אשב לי פה בנחת? אלו הכוחות של בעלי. אני אומרת: נכון, יש לי גאווה גדולה שמפוצצים והורגים את הרשע והרוע, אבל בסוף היום אני פיזית לא מצליחה לנשום. בשבת התעוררתי עם תחושה של אבן בלב. יהונתן התקשר במוצאי השבת ואמר שלא עושים כלום, רק פשיטה".
"הוא נאבק להיכנס לעזה", היא מספרת. "המ"מ שלו ביקש שיישאר בחוץ עם עוד שלושה חברים, והוא התקשר לספר לנו שהוא מבואס. 'התאמנתי כל כך הרבה זמן', הוא אמר ובסוף נכנס ונלחם בגבורה. הוא היה שמח באימונים, ובכל רגע פנוי היה מתקשר לילד מתמודד נפש שהוא מסייע לו. הוא שאל אותו איך הוא מרגיש וסיפר לו מה הם יעשו כשהוא יחזור. הוא היה ילד מלא טוהר שרואה רק טוב".
לובר מרחיבה על דמותו של בנה: "הוא היה ילד חסיד, שמאוד אהב את הארץ. כשהיה בן שמונה חודשים לקחנו אותו לצרפת, שם בעלי היה קשור למחנה בני עקיבא, ואחר כך המשכנו לטייל. הרבה שנים יהונתן כעס איך לקחנו אותו לחו"ל כשהוא היה חסר ישע. הוא לא היה מוכן לצאת מהארץ, למרות שהיה מחובר מאוד לרבי נחמן. יהונתן היה מחובר גם לרבי שמעון בר יוחאי. את יום הכיפורים וראש השנה הוא עשה במירון, וגם הברית של הנכד שלי הייתה שם".
"להחזיק נגב לא כזה מתחבר אליו, זה היה מוזר, כי רואים בעיניים שלו את עדינות הנפש שלו", היא אומרת, "הוא לא ידע להגיד מילה רעה על אף אחד. אבל כששאלתי אותו על הנגב, הוא אמר שהוא מבסוט על כך, למרות שמדובר בכלי כבד. מצד שני, הוא לא היה כמו כל המתבגרים. במשך שעות היה יכול לספר ולדבר ולשתף. רק טוב וחיוך. היה בשמחה, קופץ ושר, פשוט ילד טהור. הקב"ה רוצה את הטהורים לידו אז הוא בחר בו".
בני דודיו, הלל ויגל יניב הי"ד, נרצחו לפני פחות משנה בפיגוע בחווארה. "לפני 19 שנה בעלי (חגי לובר, מחזאי ושחקן, מייסד תיאטרון ובית הספר למשחק 'אסקפלריא' – ד"ע) כתב הצגה שהוא קרא לה 'להמשיך לחיות', הצגה חזקה. כשהלל ויגל נרצחו ביקשתי ממנו להחזיר את ההצגה הזאת לבמה, ואכן הוא החזיר אותה בעקבות השבעה באוקטובר. בהצגה אישה נרצחת בפיגוע והבעל בתגובה שומר על הילדים וכולא אותם בבית. האבא בהצגה עושה להם לונה פארק, סרט, טיול, והופך להם את הבית לכלא. יש בהצגה מונולוגים אמיתיים קורעי לב, כל מילה בסלע. ובסוף ההצגה, אחרי שהאבא משתגע, שומעים את יהונתן בקולו המתוק מדבש, כשהוא היה בן ארבע, אומר: אבא, גם אנחנו נהיה פה? גם אנחנו נתחתן, נלד ילדים וגם אנחנו אף פעם לא נצא מפה, נכון אבא? מה היה הסיפור בסוף עם מצדה? והכול במתיקות שלו. תינוק יפה תואר עם מתיקות שאין דברים כאלה, עם הפאות הכי יפות שיש. נשמה שמהרגע שנולדה הייתה זכה וטהורה", אומרת האם.
הטוהר שהיה ביהונתן, כפי שמתארת האם, הניח לפתחו אתגרים בבחירת מוסד לימודים המתאים למידותיו. "כשחיפשנו לו ישיבה לכיתה ט' ניסינו בהרבה ישיבות ולא קיבלנו תשובה. גם במקום חדש שפתחו יהונתן בדק ואמר: הילדים שם מקללים, אני לא רוצה להיות עם ילדים שמקללים", היא נאנחת. "באותו רגע פשוט קרעתי את השמיים והתחננתי: הקב"ה, אין לך ברירה, אמרתי. אם הילד שלך הוא כזה טהור אתה תביא לו את הישיבה המתאימה לו. אז גיסי סיפר לנו שנפתחה ישיבה חדשה בשומריה, וייאמר לזכותם שהם פשוט הצילו לי את הילד. הוא אהב את הישיבה ברמה שאי אפשר לדמיין. הוא כמעט לא היה מגיע הביתה, וגם כשסיים ועבר ליצהר, כשידע שיש שבת כיתה בשומריה כל השבוע הוא היה צוהל".
בתום השיחה מבקשת לובר להעביר מסר. "המסר שלי הוא לכל עם ישראל: אנשים אחים אנחנו. בבקשה תפסיקו עם המריבות. הכול התחיל מהפילוג ביום כיפור. בראש מורכן הלכנו לבית הכנסת, ובראש מורכן לא נתנו לנו להתפלל עם עם ישראל. היו בעם פילוג ושנאת אחים, ויהונתן היה כל כך טוב, טהור אמיתי. הילד שלי הוא ילד של טוהר שלא מסוגל לריב עם אף אחד. אני לא חושבת שמישהו פעם נעלב ממנו או שהוא אמר משהו רע למישהו. כולו טוב. ואנחנו רבים זה עם זה ואוכלים זה את זה. על מה אנחנו רבים? יש לנו ארץ אחת. על מה יש לכם לריב? מה זה משנה בכלל? בסוף אנחנו ביחד עם גורל משותף. אנחנו אחים, וברגע שנופלת רקטה היא לא מבדילה בינינו".
התעקש להיכנס להילחם בעזה
יהונתן לובר הי"ד, שגדל ביישוב בית אל שבבנימין, הותיר אחריו אישה בהיריון, תינוק בן עשרה חודשים, הורים ושמונה אחים ואחיות. הוא היה רכז נוער ואברך בישיבת 'רועה ישראל' ביצהר ועבד במועצה האזורית שומרון. את השירות הצבאי שלו הוא עשה בגדוד נחשון של חטיבת כפיר.
"הוא היה יהודי שכולו אור בעבודת ה' בצורה הכי חיה, פשוטה", מספר עמית יקותיאל, תלמיד ישיבת ניר וחברו לצבא. "דוגמה לכך הייתה בתחילת הטירונות, כששאלו כל אחד מה התחביבים שלו וכל אחד אמר את מה שאמר כמו חברים וטיולים, והוא אמר: אני יהונתן לובר ואני אוהב אטרקציות בעבודת ה'. הסתכלנו עליו ושאלנו אותו: מה זה אומר? אתם יודעים, הוא ענה, ניגונים, התוועדויות, ריקודים. וזה באמת מה שהוא אהב, לעבוד את ה' ולחייך לכולם. עבודת ה' פשוטה, שמחה. התפילות שלו היו חיות מאוד. פעם אחת סגרנו שבת באיזה מושב, והוא ממש רצה לטבול לפני שבת, אז הוא דיבר עם הרבנית של המושב שתקפיץ אותנו לבור מים ותחזיר אותנו למוצב. יהונתן היה יהודי מיוחד מאוד. כמה שאני עצוב עליו אני לא יכול שלא לחייך כשאני נזכר בו".
לובר הוא הנכד השלישי של הרב שמואל יניב, מרבני הציונות הדתית, שנפל בשנה האחרונה. "אני שואל את עצמי, את בתי תחיהל'ה, את אשתי ואת כל הנכדים והנינים שלי, איך הם מחזיקים מעמד? כל חיי התנהגתי כמו רבי עקיבא שאמר: כל ימיי הייתי מצטער מתי יגיע לידי פסוק זה ואקיימנו, מתי אזכה לתת את הדבר הכי קדוש ויקר, אבל הכוונה שאני אתן ולא הם. בקרוביי אקדש, וכשהגיע הרגע הזה, אפשר שלא אקבל אותו?" אומר הרב יניב בעיניים דומעות.
הרב יניב מרחיב על דמותו של יהונתן: "יהונתן היה ילד צדיק וטהור, ממש צדיק טהור. הוא היה רגיל לטבול במקווה. הוא רצה להיות רק בקדושה ובטהרה. בכל הכוח שאף להיכנס להילחם בעזה. ילד ממש קדוש, רק לעשות טוב, כמה מתיקות. הלוואי ואזכה ללמוד ממעשיו, ללכת בדרכיו, פסיעה אחרי פסיעה היכן שהיה, והכול תמיד עם חיוך ועם הפאות והזקן הגדול שלו. לאחרונה הוא סיפר לי שמצא עבודה חדשה, אך לפני כן עבד בעבודת כפיים כדי לפרנס את המשפחה, כאנשי יצהר. הוא למד בישיבת רועה ישראל, שם החבר'ה חסידים, חסידים לא במובן הילדותי אלא בהיותם מתחסדים עם ה' יתברך ומשתדלים לקחת על עצמם את כאבי עם ישראל", הוא משתתק.
"אנחנו נמצאים בדור שמבקש כמה שיותר לתת וכמה שפחות לקבל. זה מה שאנחנו מבקשים כל החיים. איך אני מתמודד? אני לא יודע. לחמתי כל חיי על דברים שבקדושה, עד כמה שאני יכול, אז עכשיו שמגיעים למלחמת מצווה, ולא פעם הייתי במלחמת מצווה ואני יודע מה זה, אני יודע גם מה שאמר הגר"א: עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע, ולפני כן אמר: הוי מה נורא היום הזה, כי גדול יום זה מאין כמוהו. איך יוסף ישב בבית הסוהר? הוא ידע שהחלומות יתגשמו אבל התמודד עם הקושי והכאב. זה כואב, אנחנו בני אדם, לא רבי עקיבא שיכול לשחוק", הוא אומר וקולו נשנק.
הרב יניב מבקש לצייר באור חיובי את אנשי ההתיישבות, ובהם אנשי יצהר ששמם הושחר מתחילת המלחמה, ובפרט סביב העלילה על הסטת הכוחות מעזה לחווארה בשמחת תורה. "הנכד שלי גר ביצהר. יצהר זה מקום שתושביו תרמו הכי הרבה כליות, אנשי חמלה ואהבה, יותר מכל תל אביב, בת ים ורמת גן יחד. אנחנו, אנשי גבעת שמואל, משתדלים לעזור לאנשי יצהר כל הזמן. הוא הקים את המשפחה שלו ביצהר. יש שם אנשים כל כך נפלאים, שביקשתי מהבת שלי שנעשה את השבעה ביצהר".
לבסוף הרב יניב מבקש למסור מסר לממשלה: "זו מלחמה שאי אפשר חלילה וחס להפסיק אותה. אי אפשר לא לחסל את ראש הנחש. אם היינו מפסיקים את מלחמת השחרור באמצע, הייתה לנו מדינה? במלחמת השחרור היו יותר מששת אלפים הרוגים ו־16 אלף פצועים. כולנו איבר אחד, נשמה אחת. אם לכנסת ישראל לא תהיה תקומה בעזה, לא תהיה חלילה תקומה גם בצפון. אנחנו חייבים להיות חזקים, יותר ויותר חזקים בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו".
הכאב במשפחה, כאמור, התעצם לנוכח העובדה כי בני דודיו של יהונתן הי"ד, הלל ויגל יניב הי"ד, נרצחו בפיגוע בחווארה והמשפחה עדיין מצויה בשנת האבל. להבדיל בין המתים לחיים, גם בת דודו של לובר הי"ד, יסכה שטיינר, בתו של דודו נתנאל לובר, ספגה ירי ממחבלים בחווארה ב־5 באוקטובר, יומיים לפני שמחת תורה, אך בחסדי שמיים לא נפגעה. "אסתי ואני ישבנו ודנו איך אנחנו רוצים לראות את יום הזיכרון הראשון של הבנים שלנו הלל ויגל הי"ד", מספר שלום יניב, אביהם של הלל ויגל הי"ד ודודו של יהונתן לובר הי"ד. "על הצג היה הטלפון של אחותי תחיה, שכל הזמן דואגת לי", הוא מספר. "לילה לפני כן היא סיפרה לי שבעלה חגי סיים את כתיבת התסריט להצגה על השכול שהוא עושה לזכר הבנים שלנו, שכל הסיפורים האחרונים הציפו לו מחדש. אז אמרתי לעצמי: טוב, היא בטח רוצה לעדכן באיזה תאריך תעלה ההצגה. אני עונה לטלפון ואני שומע אותה צועקת בבכי: 'שלום, אתה לא מבין. אתה לא תאמין. דפקו לנו בדלת. את ההמשך לא הספקתי לשמוע. הבנו שצריך לעזוב הכול ולנסוע להיות איתה בבית אל".
שלום יניב רואה חוט מחבר בין עזה לחווארה. "מסירות הנפש על ארץ ישראל היא בכל פינה ופינה בארץ. הפיגוע בחווארה יכול היה לקרות בכל מקום בארץ. להגן על עצמנו ועל עצם הקיום שלנו בארץ ישראל זה בכל מקום, בעזה, בקריית שמונה, בחווארה או בתל אביב, בכל מקום. כאשר יהונתן, תושב יצהר, עם מסירות הנפש שלו לארץ ישראל, עזב את הכול ויצא להילחם בעזה, הוא התעקש להיכנס להילחם, וכשביקשו לשים אותו מאחור הוא הודיע: 'אני נגביסט ואהיה בחוד', והוא בהחלט היה בחוד".
איזה קשר היה בין בני הדודים הלל, יגל ויהונתן הי"ד?
"היה להם קשר מאוד פשוט וישר. יהונתן היה שלו ורגוע, עם קצב חיים משלו, לא נלחץ משום דבר. רוגע הייתה המילה הנרדפת ליהונתן, ותמיד הממשק בינינו היה סביב ארבעת המינים. הוא היה לומד ביצהר, בודק את ארבעת המינים ומתקשר לשאול אם אפשר לשלוח לנו. יגל היה מקבל אותו במאור פנים ובשמחה. הם מאוד אהבו זה את זה ושמחו זה בזה. למרות פער השנים ביניהם, היה להם ממשק מאוד מאוד מכבד, מעריך ומפרגן".
לסיום יניב שולח מסר מחזק. "לא להתייאש", הוא מבקש. "אני חושב שהגאולה כל כך בפתח, והנקודה היא לא להתייאש, להחזיק חזק חזק ברוח הגדולה כדי לא לאבד אותה חס ושלום. כשאתה מגיע לשלב האחרון בכל משימה, השלב הזה הוא הקשה מכולם. כנראה שזה בדיוק השלב האחרון של הקושי, ואני מקווה שנחזיק מעמד לחיות ולשמוח בארץ שלנו. אנחנו עוד נקום ונמשיך לשמוח ולחיות לצד הכאב הפרטי והכללי שאנחנו חווים".