זמן קצר לאחר תום הלוויית תלמידו, סמ"ר יהונתן אלישע לובר הי"ד, שנפל בקרבות ברצועת עזה, התארח באולפן ערוץ 7 רבו, ראש ישיבת 'רועה ישראל', רב הישוב יצהר, הרב דוד דודקביץ', שסיפר על אישיותו של תלמידו .
"יהונתן הי"ד הגיע אלינו מישיבת שומריה. איש של חלומות ורוח, איש פנימי מאוד ורוחני מאוד", אומר הרב ומוסיף כי יותר מהיות לוחם היה יהונתן "חולם שידע לאזור עצמו בגבורה ולבקש להיות ראשון בחוד, להיכנס למרות שהוא פטור כאב לילד בן שנה וכשאשתו קרוב ללידה, מקושר לארץ ישראל באהבה גדולה, ומתוך 'קול יעקב' יצא לחזית למען העם והארץ".
מוסיף הרב דודקביץ' ומספר על ההתמודדות בעולם הישיבות הציוניות עם מספרם הגדול של הנופלים מקרב תלמידיהם שרבים מהם לוחמים בשדה הקרב מאז שמחת תור. מעגל הלחימה כולל לא רק אברכים ובחורי ישיבה אלא גם אנשי ניהול ורבים מצוות הרבנים. הקשר עם כולם נשמר דרך סרטוני עידוד שנשלחים מהישיבות, רבני הישיבות יוצאים אל החזיתות שם הם נפגשים ולומדים "בתוך השוחות ובמקומות המבצעיים וזה נותן כוח. גם לוחמים אחרים מבקשים להצטרף לשיחות חיזוק ורואים עד כמה הדבר הזה יקר ללוחמים".
ואם הרבנים נותנים כוחות ללוחמים, הרי שהלוחמים נותנים לא פחות כוחות לרבנים והרב דודקביץ' מספר כי בעוד הלוחמים מבקשים ברכות מהרבנים, הם אלה שצריכים לברך את הרבנים. "אתם מנשקים את הידיים לרבנים, אנחנו מנשקים את הידיים המחוספסות שלכם. הם עם עוצמות אדירות ואנחנו מחזירים את הקולות שלהם לבית המדרש, מתברכים אלה מאלה".
במלחמה זו רואה הרב מלחמה המזכירה לעם ישראל מי הוא, את הרוח העצומה שבו ואת האחדות שקיימת לא רק בתוך האומה כאשר אלה מסייעים לאלה, אלא גם בתוך החילות הלוחמים ניכרת האחדות כאשר הקשר המבצעי בין לוחמי החי"ר והשריון, ובין אלה לחיל האוויר וכיוצא באלה חסר תקדים. "זו פעם ראשונה שיש תקשורת טובה כל כך בין לוחמי החי"ר לחיל האוויר".
"הברית חייבת להיות בינינו, וככל שהיא תהיה מחויבת לא רק כברית גורל אלה כברית ייעוד משותף, כך נוכל יותר להנציח את נוכל להנציח את הנצח שלנו באופן טוב יותר", אומר הרב דודקביץ'. וכיצד משמרים את הרוח הזו לצד החזרה לעימותים ולוויכוחים הפוליטיים כפי שהיה בעבר? "זו שאלה קשה שמונחת לפתחנו. נקודת המוצא צריכה להיות שאחים אנחנו. ככל שאדם יותר דבוק בסגולת ישראל ברור לו עד כמה אחים אנחנו. מתוך אחווה מתנהל סוג אחר של שיח. חיילי המילואים מגלים כוח פנימי עצום שאין לו אח ורע, ואני מקווה שכשתסתיים המלחמה הם יביאו איתם משב רוח חדשה שהיא זו שתיתן את הטון, ולא רוחם של אנשים שתמונת הניצחון שלהם היא השפלת היריב הפוליטי".
הרב מביע תקווה ואמונה שאחרי המלחמה יגיעו משדה הקרב הקולות הבריאים והמלאים באחווה ואלה יגברו על פני אותם שמעכירים את האווירה וכוחם חזק מגודלם ורעשי הרקע שהם מעלים מפריעים להתקדמותו של העם.
בדבריו מציין הרב דודקביץ' את חוסר הפרופורציה במספר הנופלים של בני הישיבות וסביבותיהם לעומת חלקם באוכלוסייה, והדבר נובע מתוך עולם הרוח של בתי המדרש ורוח זו מגיעה לכל מקום ולכל מגזר בעם ישראל המבקש להיזכר בזהותו היהודית והבנה שזה מקור כוחו. הדיון על התקציב הנוגע למהות זו הוא טעות ביסודו, אומר הרב לשאלת אחד הוויכוחים שחזר לסדר היום, הוויכוח על התקציבים הקואליציוניים.
עוד מתייחס הרב דודקביץ' לשאלת ההתיישבות ברצועת עזה וקובע כי אחת התובנות העולות מהמלחמה היא שבמקום בו אין התיישבות הסכנה תגיע על צווארנו. "אם לא היה את ניר עוז עזה הייתה ממן באופקים, ואם לא תהיה קדומים קלקיליה תהיה בכפר סבא. זה סדר מאוד פשוט ועינינו ראו את המציאות הזו. זה מבט של כמעט כל עם ישראל הפותח את עיניו מול הזוועה".
"ההתיישבות מעולם לא חילקה בין אחינו בית ישראל. היא ראתה איך באופן טבעי אנשי גבעות איתמר רצים לחלץ את אנשי בארי בשעות הראשונות. בחור שגדל ביצהר, מפקד סיירת הנח"ל, רץ מביתו בקדומים לחלץ את אנשי כרם שלום. לוחמים, לב אל לב, יד ביד, ביחד ומספרם של הנופלים מקרב ההתיישבות בלתי נתפס, וכל עם ישראל נושא בנטל הגבוה הנורא והכבד הזה, אבל חלקה של ההתיישבות הוא עצום מאז הקמת המדינה. תמיד ירושת הארץ היא המבחן שאיתו אנחנו שורדים בארץ בגבורה ובבטחה ואם נקטין אותו הסכנה תהיה איומה, מלבד הסכנה המהותית יותר, כאשר אנחנו לא נאמנים לעצמנו ולנצח ישראל ולסיבות קיומנו כאן מאז ימי האבות".
על הפער בין הרוח הגדולה לבין היומיום, אומר הרב דודקביץ' כי מרבית העם נמצא בנקודת מבט של נצח והלוחמים זוכים לתמיכת וחיזוק המשפחות שהותירו בבית. "המשפחות הן חלק מהמלחמה בגיבוי הענק שהן נותנות ללוחמים, ולעיתים יש קבוצה קטנטנה שיש לה שיח סגור של עצמה בחדר אטום כלשהו שבו לא שומעים את הקולות מבחוץ, ואנחנו צריכים להגביר את הקולות האלה באולפנים ולא לתת לשיח קטן שכזה ולקטנוניות להוריד אותנו למקומות הלא נכונים. זה חיוב של כולנו". בכך, סבור הרב דודקביץ' טמונה חיותו הגופנית והרוחנית של העם המממש את משאת הנפש של דורות רבים שציפו אלפיים שנה לראות את תחיית העם.