יש כל כך הרבה זוויות בלתי נתפסות בחשיפה הדרמטית של עמית סגל הערב על טיוטת פסק הדין הבג"צית בסוגיית עילת הסבירות.
אפשר להתייחס לחוסר הלגיטימיות של רוב הנשען על חודו של קול (כששני קולות מהפוסלים בכלל פורשים בעוד רגע...), אפשר להתייחס למשמעות הבלתי נתפסת של פסילת חוק יסוד לראשונה והפיכת בג"ץ למוסד העל היחיד של מדינת ישראל, אפשר לקונן על שרידי הדמוקרטיה הגוססת שלנו ואפשר להזכיר שגם ההפיכה המשפטית הראשונה בוצעה בצל טרגדיה לאומית.
אבל דווקא הפרט השולי ביותר לכאורה הוא זה שגם מציק יותר מכל בערב כזה - עניין הטיימינג.
כבר חודשיים וחצי מפמפמים לנו כאן (ובצדק) שבמצב חירום לאומי לא ראוי לקדם שום דבר שנוי במחלוקת, שאפילו סיום כהונתה של נציבת שב"ס באיכות בינונית היא עניין קרדינלי שכמעט מפרק את ממשלת האחדות ויש להימנע ממנו, שהעברת משכורות שסוכמה כבר מזמן למורים ומורות היא "חידוש הקרע בעם", ובעיקר המשפט האלמותי ש"אי אפשר לחזור ל6.10".
זה לא שלא ידענו שהסטנדרטים הכפולים יישמרו, שמה שיידרש מהימין (דהיינו הקפדה יתירה על אחדות בעם) מותר לחלוטין לשמאל (הפגנות בלפור למיניהן בפורמט שונה במעט וקמפיין להדחת ראש ממשלה באמצע מלחמה), אבל מה שכבוד הנשיאה בדימוס חיות מתכננת זה לעשות את כל זה מהמקפצה.
להביא פסק דין מפוקפק ואנטי דמוקרטי כל כך, לדרוס את הקואליציה ואת בחירת העם ברגל גסה, ולעשות את כל זה בימי מלחמה, כשרבבות - תומכי רפורמה לצד מתנגדיה - מחרפים את נפשם מדי יום, כולל בהגנה על אסתר חיות וחבריה, זו סטירת לחי שאין דוגמתה.
לא אעשה את המובן מאליו ואזכיר שהציונות הדתית, המגזר המזוהה ביותר עם הרפורמה, היא אותה ציונות דתית שמיטב בניה עלו קרבן עולה על כולנו, ושצעיריה הם הראשונים לצעוד בסמטאות עזה וחאן יונס. גם בלי העניין הזה, הטיימינג איום ונורא.
והמסר, אותו מסר שכבר היינו אמורים להפנים בעבר: לא להתרגש משום מתקפה דו פרצופית וצבועה של השמאל והתקשורת בישראל. אם אנחנו חושבים שהרפורמה חיונית לדמוקרטיה (וכך אנחנו חושבים) - אז לקדם אותה בכל הכוח, גם אם אפשר להמתין עד לסיום המבצע בעזה.
לצערנו, בג"ץ לא מעוניין לא במדינה יהודית, ולאור הפסיקה הערב - גם לא במדינה דמוקרטית. על נבחרי הציבור בקואליציה לשים אטמי אוזניים ולהציל את הדמוקרטיה. כי על זה אנחנו נלחמים.