ימות המשיח: 'התקווה' תחת החופה

1. מלחמת עזה מחוללת זעזועי עומק בכל שדרות הציבור. אין ספק שהיום שאחרי לא ייראה כהיום שלפני. 

אפילו הציבור השמרני ביותר בישראל, יחווה מהפכים: יותר חרדים מן הזן שהסתייג מן החיבור להוויה הישראלית, נכנסים לתהליך של ישראליזציה. שיעור הנופלים המכאיב כל נפש יהודי, וחשיפת עומק תורת הגזע הפלשתינית השטנית, שאינה מוכנה לעשות הנחות לאיש, גישרו על פני הקטבים.

נראה שרובם בחרו בישראליות – לעיתים גלויה ולעיתים זו סמויה, כמו אצל האנוסים בספרד. אחרים, והמה מעטים מאנשי נטורי קרתא בארה"ב, נסחפו לקצה השני עד לאובדן שביב אחרון של סולידאריות יהודית, והפכו לתומכי החמאס. מן השמיים ירוחמו. וישנם הפוסחים על שתי הסעיפים ועודם מפטירין כאשתקד.

2. המחשוֹת מדהימות להסתפחות להוויה הישראלית, נמצאות בכל פינה. מבשרים על כך אלפי הנשים החרדיות והגברים שהשתלבו להפליא תעשיות ההייטק הביטחוניות; ההתלהבות הנלווית להכנת וחלוקת ארוחות 'היימיש' חמות ומוצרי פינוק לחיילי צה"ל הלוחמים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, והצטרפות של גברים לכוחות המגן – צה"ל, המשטרה, כיתות הכוננות החמושות וארגונים חשובים אחרים.

סיפור אופייני, אחד מיני רבים מאד, הוא זה של הרבש"ץ ממבואות יריחו, שבהיותו בירושלים לרגל ענייניו על מדיו ונשקו, נתבקש ע"י אשתו להביא עימו חלות משובחות לשבת. הרבש"ץ: "ביציאה מהמאפייה במאה שערים ראיתי שפתחו חנות חדשה – 'הערינג למייבינים'. זיהיתי בחנות קיגעל ולקחתי. גם כבד. אחרי שבחרתי הערינג, הלכתי לשלם. נכנס בחור לחנות, הוציא כרטיס אשראי וישר הכריז: 'אני משלם!!'. הזדעק אברך שעמד בפינת החנות: 'מה פתאום?!! אני תכננתי לשלם! לקחת לי המצווה!'. המוכר, נראה חסיד מהאיזור, אמר מעבר לדלפק: 'כולכם טועים. אני מלכתחילה לא תכננתי לקחת תשלום מהחייל'... יצאתי עם הערינג, עם סיפור ועם אהבה בלב לעם הזה שכמה טוב שהוא כזה".

סיפור נוסף מיני רבים: חגיגת בר המצווה שנערכה השבוע לבנו של הרב (החרדי) חיים איידלס מצפון תל אביב, נפתחה – לא תאמינו – בשירת 'מי שבירך' מרגשת לחיילי צה"ל במנגינת ארץ הצבי, והשתתפו בשירה גם הרבנים החרדים שישבו ב'מזרח', והיו ביניהם אף כאלה שקמו על רגליהם לרגל התפילה-הברכה החשובה כל כך בימים אלה.

3. אבל נראה שביטוי השיא של החיבור החרדי לישראליות, נחשף באחרונה יותר ויותר, באקט המרגש של השמעת הימנון המדינה 'התקווה' בחתונות חרדיות. פעם היה ההימנון בגדר 'טריף-טרייפה' מוחלט. אבל כבר לפני מספר שבועות ציטטנו כאן מנהלי תזמורות חרדיות שהנהיגו את שירת התקווה בעת סיום האירוע, ולא נסקלו במנות הקינוח.

אבל זה עדיין כסף קטן לעומת האירוע שתועד בסרטון שצולם בחתונה חרדית במונסי, ארה"ב: החתן בקיטל בוהק ולצידו אביו בשטריימל חסידי מפואר ופיאות מסולסלות. ברגע השיא של קדושת החופה, מתעטף הזוג הצעיר – פעם זה היה בגדר שומו שמים - בדגל ישראל ענק. ושיא-השיאים: כולם שרים בפה מלא, כולל המחותן עם השטריימל, לצלילי התזמורת והזמר, תוך כדי נענועי גוף כבתפילה, את 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה, ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה - עוד לא אבדה תקוותנו!"...

אכן, לא אבדה תקוותנו.

4. אין כאן כל כוונה לטעון שסיפורים אלה מייצגים את המיין סטרים החרדי. יתכן שההיפך הוא הנכון. שמענו על כמה ראשי ישיבות שאסרו על תלמידיהם להצטרף להלוויות הנופלים בדרכם האחרונה, וגם מנעו הגעתם לביקורי תנחומים בימי השבעה, אף שאלה הן מצוות 'שאין להן שיעור'. הנימוק הרשמי הוא כמובן 'בִּיטְל תֵיירֶה'. אבל ברור שמאחורי האיסור על קיום מצוות אלה, עומדת החרדה הדון קישוטית מול טחנות הרוח; החשש שהצעירים הללו ייחשפו, חלילה וחס ורחמנא ליצלן, להוויה הישראלית ויתחברו ברב או במעט להוויה הישראלית.

5. מאחורי עמדה זו השוללת, כמובן, גם שירות צבאי או כל תרומה אחרת בעת מלחמת מצווה זו – שהינה ממש מדאורייתא (שלושה חיובי מלחמה הם מדאורייתא: מלחמת שבעת עממין, מלחמת עמלק ומלחמת הצלת ישראל מיד צר – אבל רק מלחמת הצלת ישראל מיד צר, שהיא מלחמתה של ישראל בשטניות החמאסית, רלבנטית לזמננו [שבעת העממין ועמלק לא שרדו, השבח לאל] והינה בבירור בגדר הצלת ישראל מיד צר), כמו גם כל חשיפה אחרת לישראליות, עומדת האימרה התלמודית שאותה אוהבים לשלוף לעת הזאת: 'תורה מגנא ומצלא' (סוטה כ"א, א').

מול אמירה זו, שמהווה טצדקי השקפתי לכאורה לכל סוגי ההתחמקות, עומדות מצוות של ממש, ודווקא אליהן מתייחסים בנחירת בוז: לא תעמוד על דם רעך, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה, יוצאין להילחם בשבת אפילו על עסקי קש ותבן, הכל יוצאין במלחמות מצווה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, מצוות כיבוש הארץ (לפי הרמב"ן) ועוד ועוד ועוד – ותקצר היריעה.

6. למרבה הצער הגיעה העת לקבוע, שהמנפנפים במצוות 'תורה מגנא ומצלא', מתייחסים כלפיה, הם עצמם, בבחינת הלכה ואין מורין כן. מפני שאם אכן היו מתייחסים אליה ברצינות, כלום היו נמנעים בעת מיחוש או חולי מלהזדקק לשירותיו של רופא? או שמא היו נמנעים מלרכוש את מיטב התרופות?

למה בכלל להשקיע זמן וכסף בהבראת הגוף? מה לי רופא ומה לי תרופות - אם מגינה עלי תעודת ביטוח מקיף שכזו? מי צריך רופא, ומי צריך תרופות, ומי יילך לעבוד ולהתפרנס, כשהכל כלול?

אלא שאין אדם רשאי לפטור עצמו מהשתדלות ואל לו לסמוך על ביטוח מגנא ומצלא. עובדה שקופות החולים בבני ברק הומות אדם. אבל כשנוגע הדבר להתגייסות אישית להצלת ישראל מיד צר, כאן שולפים את תעודת מגנא ומצלא. תגידו אתם, זה רציני? זה אמיתי? אין פה מעשה רמיה ואחיזת עיניים?

7. ורק אל תאמרו, אתם שפונים לרופאים ותרופות, שאלה דברי כפירה. אפילו בהארד קור הליטאי כבר מבינים את גודל האבסורד. כך למשל שלל בתוקף הרב החרדי המוערך דוד לייבל, ת"ח עצום ומורה הוראה, את תפיסת מגנא ומצלא כתעודת ביטוח כוללנית, והסביר כי לימוד תורה מגן רק על הפרט, אך לא על הכלל: 'מגנא' פירושו הגנה מייסורים אבל לא ממיתה, ו'מצלא' משמעותו הצלה מיצר הרע – ולכן אין למצוא באמירה זו פטור מחובת נשיאה בעול הכלל.

זאת ועוד, הטענה שמגנא ומצלא הוא המגן האמיתי על עם ישראל, מטילה דווקא על הציבור החרדי אחריות נוראה לטבח המזוויע בשמחת תורה בעוטף: "ממה נפשך, מי שתולה את ההגנה על הכלל בלימודו ופוטר עצמו בשל כך מחובת הציבור, צריך גם ליטול אחריות אישית על כישלון ההנהגה, הן ביחס לטבח הנורא והן ביחס לקורבנות המלחמה", אומר הגר"ד לייבל.

הרב לייבל עודנו אולי מיעוט, וראשיתו מִצְער, אבל אחריתו ישגה מאוד. ושירת התקווה בחתונות החרדיות תוכיח.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')