חבר הכנסת לשעבר, ראש מועצת אשכול לשעבר, חיים ילין, תושב בארי, מספר בראיון לערוץ 7 על התחושות העמוקות שנחרטו בו מאז יום השבעה באוקטובר, יום פרוץ המלחמה במתקפת החמאס על יישובי עוטף עזה.
את השיחה עם ילין אנחנו מקיימים ב'יד ושם' ומיד עולה שאלת ההשוואה בין אירועי הטבח לבין מעשי הנאצים, בין השואה לבין הרצח ההמוני שבוצע בישובים ובקיבוצים. "החיבור בין השניים הוא לא השוואה כי אי אפשר להשוות בין אחד לשני", אומר ילין שקיעקע על זרועו את תאריך הטבח במה שמזכיר את הקעקועים על זרועותיהם של היהודים באושוויץ. לדבריו על אף שלא ניתן להשוות אין מילה שיכולה לתאר את שעברו התושבים בעוטף ולכן הוא בוחר במילים 'שואה יישובית'.
הקשר בין שני האירועים חרוט עמוק אצל ילין שמציין כי גם כאן נחנקו אנשים כמו בקרמטוריום, גם כאן עלו חברים לעליית הגג כמו אנה פראנק והחליטו שאם המחבלים יגיעו הם יתאבדו ובלבד שלא ליפול לידיהם, ממש כפי שהיה בתקופת הנאצים, כך שבפועל "אנחנו משתמשים בהמון ביטויים שגדלנו עליהם ולקוחים מהשואה. זה בשפה שלנו", הוא אומר ומזכיר מראה קשה של אם ואח גדול שנשכבים על האחים הקטנים כדי להציל אותם ונהרגים, גם זאת כאירוע דומה לאירועים ההם.
את ההחלטה לקעקע את התאריך על ידו קיבל חיים ילין על מנת שהאירוע לא יישכח גם בעוד עשור או בעוד 15 שנים, ולא כפי שקורה לא פעם אחרי פיגועים, כאשר הזירה מתנקה בתוך שעה וחצי וכבר לא ניתן לזכור שהיה במקום אירוע.
דבריו אלה מפנים אותנו לשאלת האופן בו לטעמו נכון להותיר את בארי בעתיד, האם להותיר זכר למראות הקשים או להעלים אותם. ילין מספר על הדעות החלוקות בין מי שסבור שיש להותיר את בארי בדיוק כפי שהוא כעת על מנת שיעלו אליו לרגל לראות ולהיזכר ואת התושבים להעתיק למקום אחר, לבין העמדה שהוא מאמין בה, לשנות את המראה לחלוטין על מנת להתחשב גם בדעתם של נכדים שלא רוצים לראות את בית הסבא והסבתא שרופים והרוסים ולא יחזרו לקיבוץ אם אלו יהיו המראות בו. בתפר שבין שתי הדעות הללו יצטרכו התושבים להכריע, הוא אומר.
לשאלה מה המראה שנצרב בו ביותר מאותו יום, לוקח אותנו ילין כמה שנים לאחור, ליום בו עבר תאונת דרכים קשה וראה אור גדול ללא כאב, חש ריחוף ומצא את עצמו בבית החולים. הוא היה אז בחור צעיר שהגיע לישראל כחייל בודד. לאחר מכן סיפר לשני רבנים שמהאור הגדול התחדדה אמונתו בכך שהוא צריך להיות ראש מועצה, ואכן אותם שני רבנים הם שתמכו בו בהתמודדותו לתפקיד. אור דומה ראה ילין כשיצא מהממ"ד וראה חיילים עוטפים את התושבים בשעת החילוץ כאשר הירי סביבם.
ברגעים אלה, מספר ילין, חייל שאל אותו על אחד הבתים מי גר בו. ילין השיב שמתגורר שם אדם סיעודי שקוגניטיבית כבר איננו איתנו, והחייל אומר בנחישות 'נפנה אותו'. האמירה הזו של בחור צעיר בגיל 20 שמבהיר שהוא מוכן להקריב את חייו למען אותו אדם מבוגר העמיקה בו את הבנת המונח של ערבות הדדית טהורה.
בהתייחס לחיילים הלוחמים כעת ברצועת עזה משיב ילין בהתרגשות רבה ואומר כי העובדה שהגיעו להצלת הקיבוצים מעתניאל, מיצהר ומכל רחבי המדינה כשליחות ולא כפקודה צבאית, כמצוות בין אדם לחברו וכנכונות להקריב את החיים למען הזולת, בעיניו זה האירוע הגדול וכאשר רואים את החיילים הנלחמים על קיומנו "אתה רק רוצה לחבק אותם וכשאתה רואה את הנופלים בכל בוקר אתה רק רוצה לחבק את המשפחות ולומר להם שאין מלחמה צודקת יותר מהמלחמה הזו שבה החיילים נלחמים כדי שנוכל לחיות ולגדל את הילדים במקום שבו עברנו שואה ישובית".
"שם, בתוך עזה, אין ימין ושמאל. שם כולם אחים, כולם עם מאוחד, והתמונה הזו של אנשים מעתניאל שמגיעים אלינו היא התמונה שצריכה להישאר ביום שאחרי המלחמה כתמונה של אחדות", אומר ילין המייחל לכך שכמו שמשה רבנו הסיט את הגל שמימין ואת הגל שמשמאל והבקיע עם העם קדימה אל החופש, כך יהיה גם כעת, השמאל הקיצוני והימין הקיצוני ייזרקו ותשעים אחוזים מהעם יתקדמו יחד. "זה לא רק אפשרי. אני יודע שזה יקרה. בממ"ד אתה מתפלל לאלוהים כל הזמן וכשאתה יוצא אתה רוצה אחדות והדברים צריכים להתחבר, האמונה צריכה להתחבר למצוות שבין אדם לחברו, ומצוות שבין אדם למקום יהיו לכל אדם לגופו".
לדבריו הגיעה השעה שהאור הגדול של האחדות הוא יהיה המשימה של העם כולו והעם כולו יחד יבנה את הדברים יחד מתוך החזון הציוני. על מה שנראה כהתפוררות האחדות הזו, אומר ילין כי הדבר אכן קיים ומטריד "כי יש כאן אינטרסים שאני לא מבין אותם בכלל. אני לא מבין איך כשהחיילים שלנו נלחמים ברצועת עזה אנשים יכולים להוציא אנרגיה על שנאה. אני רק יודע שהתרופה לעם ישראל זה אחדות וזה מה שיחזק את החיילים בעזה".
על התחושות והמציאות העכשווית אצל מפוני הקיבוצים, אומר ילין כי מדובר בשלבי התמודדות. לכל משפחה ישנו האבדן הגדול והקהילה עדיין אינה מסוגלת לעכל את החוסר של למעלה מתשעים נרצחים ועוד 13 חטופים ונעדרים. השלב השני הוא ההבנה שהחברים עוברים התקפי חרדה. הוא עצמו חווה חוויה שכזו בפעם הראשונה בחייו והסימפטומים היו חום ולחץ בלתי נשלט בשעה אחת בלילה מתוך החלום שהוא מנסה עם קרש להתמודד עם מחבלים שמנסים להיכנס אליו הביתה. בשלב הבא רואים אנשים ברחוב והם דומים למי שנרצחו וצריך להיזכר שהם אינם. ההתמודדות עוברת דרך אנשי מקצוע ופעילות משותפת ובעיקר חיבוק הדדי של החברים.
"התמונה היא שכשכולנו נחזור הביתה כולל כל המשפחות נביא את כל הארונות של מי שנרצח ונקבר בבתי עלמין זמניים ועם ישראל יעמוד בצדדים עם דגלי ישראל ואנחנו נעבור ונקבור אותם בבית העלמין שהוא הבית שלהם. זה יהיה אירוע שיהיה הסוף של האירוע וממנו נתחיל אירוע אחר", אומר ילין.
לדבריו כעת כולם רוצים לחזור והתחושה היא געגוע לבית. מתי זה יקרה? "זה כבר תפקיד של הממשלה. אם היא תתחיל להתקפל אנשים יתחילו גם הם להתקפל. ההסכם שבין הממשלה והאזרחים הוא שאנחנו נעשה חקלאות ונחרוש עד התלם האחרון, והממשלה תדאג לזה שכוחות הביטחון ישלימו את המשימה ואין יותר מחבלים בעזה. ייקח שנה שנתיים או שלוש, יש לנו סבלנות. הפעם אין הנחות".
בהתייחס להכחשות הטבח ברחבי העולם אומר ילין כי התחושה היא כאב אבל לא כל אחד יכול להגיב לכל דבר. המענה הנדרש הוא היערכות לקליטת כל היהודים מרחבי העולם שמעוניינים להגיע ארצה. "מדינת ישראל היא הכספת של העולם היהודי בתפוצות. הכספת הזו נפרצה אבל אנחנו צריכים להגדיל את הכספת ולהביא אליה יותר יהודים. בנוסף, ברגע שיראו אותנו מאוחדים אף אחד לא ירצה להתעסק איתנו ונוכל להוציא את האור שיש לנו פנימה גם החוצה. אנחנו לא עם שאוהב מלחמות. אנחנו מצווים לחיים ומקריבים חיים כדי שיהיה עתיד טוב יותר".