בספרו 'חוקת החירות', כותב ההוגה הנודע פרידריך האייק את הטקסט המכונן הבא: "השימוש בגינוני הנוהג השיפוטי במקום שנעדרים התנאים החיוניים להכרעה שיפוטית, או הענקת סמכות לשופטים להכריע בסוגיות שאי אפשר להכריע בהן באמצעות יישומם של כללים, יצליחו רק להרוס את יחס הכבוד לשופטים – אפילו במקום שהם ראויים לו".
לא שנותר הרבה יחס של כבוד לשופטים, אחרי ההחלטה התמוהה להתעקש ולפרסם את הפסיקה המפוקפקת, שמחטטת בקרביו של הפצע הלאומי המדמם, בעיצומם של ימי מלחמה.
אבל יותר מהעיסוק בשאלת חוק ביטול עילת הסבירות, ויותר משאלת הטיימינג, התרחש אתמול מפץ בסדר גודל לאומי. בלי גליוטינה ובלי להפיל את הבסטיליה, חולל בג"ץ מהפכה שיפוטית על סטרואידים.
אם אהרן ברק, בנימוס מחוכם, הסביר את המהפכה השיפוטית הראשונה בכך שהוא עדיין מכיר בהיררכיה של החקיקה ומכבד את הכנסת. ואדרבה, הוא מגן על הכנסת עצמה בכך שהוא פוסל חקיקה רגילה הסותרת את מה שהכנסת הגדירה כחוק יסוד. אצל חיות וחבריה כבר הוסרו הכפפות. שנים עשר שופטים עקפו בחוסר אלגנטיות ובתפרים גסים את שאלת הסמכות, ופסלו חוק יסוד או הצהירו על כוחם לעשות זאת רק כי מתחשק להם.
המשמעות הפשוטה היא שאתמול הסתיימה באופן רשמי הדמוקרטיה בישראל. מדינה בה מקבל ההחלטות האחרון והפוסק העליון הוא גוף בלתי נבחר של חמישה עשר חברים אינה זכאית להיקרא דמוקרטיה, לא מהותית ולא ליברלית.
זו גם מכה קשה בעקיפין לכל אותם שהסבירו לנו שהדרך לרכך את בג"ץ עוברת בשיטת הדונם והעז. שופט שמרן פה ושופט שמרן שם. מכל מלאי השופטים השמרנים נותרנו עם שניים (סולברג ומינץ) ועם עוד אחד שמרשה לעצמו פוליטית להצטרף אליהם למחצה (אלרון). וגם להם לא היה את האומץ הנדרש להכריז על עיכוב חתימה עד שברון וחיות יהיו מחוץ לתמונה, בדיוק כפי שנהגו בזמנו גרוניס ואחרים בשופטת פרוקצ'יה בבג"ץ חוק האזרחות.
אבל יש דבר אחד שאסור לנו שיקרה - ייאוש. אסור לנו להתייאש מהמערכת הפוליטית ומהסיכוי להחזיר את הדמוקרטיה. כי ייאוש כזה רק ישחק לידיהם של הדיקטטורים. ייאוש של האזרחים הוא חלומו של כל רודן.
אל תטעו, הבחירות הבאות יהיו אך ורק על שאלת בג"ץ. יהיה מי שינסה למשוך אותן בכוח לעיסוק דקדקני בשאלת האחריות למחדל בדרום. זה לא חשוב.
זה לא חשוב לא בגלל שלא היה מחדל ולא בגלל שלפוליטיקאים אין חלק בו. זה לא חשוב כי אם בלאו הכי אין כאן דמוקרטיה, אז מה הטעם להעניש את פלוני או לקדם את אלמוני. הדבר היחיד שצריך לעמוד לנגד עינינו, מעכשיו ועד הבחירות הבאות ועד בכלל - הוא רפורמה משפטית מוחלטת.
וצריך לומר גם את זה: אי אפשר יותר להסתפק ברפורמה מקוטעת ומקרטעת, אי אפשר יותר לעבוד בנימוס ולהזמין אלף ואחד בעלי דעה לשטוח את דעותיהם הטרחניות על החוקים הרצויים, ואי אפשר לתת לשמאל ולקבוצות האנרכיה שחגגו כאן בשנה האחרונה את משך הזמן לייצר לחץ תקשורתי וכלכלי על מדינת ישראל ולבלום את הרפורמה.
הממשלה הבאה, אם חפצת חיים היא, תצטרך להעביר רפורמה מוחלטת במהירות ובנחישות. בתוך שבועות אחדים מהקמתה יהיה עליה לרפרש לחלוטין את מבנה בית המשפט העליון, להעביר את בחירת השופטים באופן מוחלט לידי נבחרי הציבור ולהגביל את כוחם במסגרת ברזל. אחרת, היא תוכל להשתעשע בכאילו ולהתפזר להנאתה.