כשחזרתי ממבצע 'עופרת יצוקה' בו שירתתי כסגן מפקד גדוד הסיור של הצנחנים במילואים, שנלחם בתוך עזה במשך שבוע, השתחררתי ביום שלישי ולמחרת בבוקר חזרתי לעבודתי כמנהל התיכון האזורי שק"ד, שדה אליהו.
הרגשתי שזה מהר מדי אבל חשתי שאין לי ברירה. נעדרתי מבית הספר בסך הכל, עם האימונים שלפני והזיכויים שאחרי 17 יום בתקופת מלחמה, וחשבתי שזו מחוייבותי לחזור מיד לתפקיד.
ליד פינת הקפה בחדר המורים פגש אותי חנוך, סגן המנהל הותיק, שלחם עוד במלחמת ששת הימים. "קח את הזמן" הוא אמר לי. "אני מכיר את זה. לוקח בערך חודש עד שממש חוזרים. כלפי חוץ אתה תיראה רגיל אבל בפנים, אני יודע, יש המון מחשבות ובעיות. הראש שלך עדיין שם. לוקח זמן להתרגל חזרה".
חנוך צדק. ואני הודיתי לו על שאמר לי את הדברים אז. ועכשיו אני אומר לכם. ולכן.
תהיו עדינים איתם. איתן. עם אנשי ונשות המילואים. הם חוזרים בשבועות אלו, או יחזרו בזמן הקרוב. הם עברו 30, 60, 90 ואף יותר מכך ימי מילואים רצופים. ראיתם אותם פעמים ספורות באמצע, אם בכלל. חלק מהם ראו זוועות. אחרים חוו חוויות קשות. אבל גם אם לא נתקלו במוות ובשכול בשדה הקרב, הם חוזרים אחרים.
אנסה לתאר את הדברים משישה צווי שמונה שעברתי, כולל זה האחרון במלחמת 'חרבות ברזל'.
ראשית, איש/אשת המילואים חוזר מעולם אחיד. עולם שיש בו משימה אחת טוטאלית. לנצח במלחמה. בין אם לחמה בבית חאנון וחאן יונס או אם שמר בכניסה לבסיס האוגדתי. בין אם חילץ פצועים במחנות המרכז או אם היתה פרמדיקית בלבנת החילוץ של גולני. כולם באים מהעולם הצבאי. הדברים שם ברורים וחד משמעיים. את/ה חלק ממשהו גדול יותר. ברור, עם תחושת משמעות ושליחות. החזרה מהעולם הזה אל עולמנו המורכב. רב הפנים. בו לעיתים המשימות מטושטשות והערכים נתונים בספק תמידי היא משבר אחד.
שנית, אנשי ונשות המילואים חוזרים מעולם בו כמעט ואין מחלוקות. יש קונפליקטים. יש ויכוחים אבל אין אידיאולוגיה סותרת. כולנו ביחד למען הכלל. דתיים וחילונים. ימנים ושמאלנים. עירונים וקיבוצניקים. מצביעות סמוטריץ' ומצביעי מרב מיכאלי. כולם ביחד. הפוליטיקה כמעט ואינה נוכחת ואם כן אז מדברים עליה כעל זכרון רחוק. החזרה למחוזות הטוויטר והפייסבוק, ארץ נהדרת ומהדורות החדשות קשה ומותחת עצבים. לוקח זמן להתרגל מחדש לכל הרוע שנודף מהמקומות הללו.
שלישית ואולי חשוב מכל. קשה מאד להתחרות באחווה החברתית שנוצרת בשדה הקרב או בשיגרת החמ"ל, בסבב השמירות או אפילו במשרד הקישור. לעיתים אתה תופס את עצמך ואומר- "באזרחות בחיים לא הייתי מתנהג ככה. אוכל עם הידיים. ישן בעמידה או על כסא, לובש את אותם בגדים שבוע ושבועיים. מוותר על מקלחות עד שיהיו תנאים מתאימים".
כל אלו שייכים לעולם ההוא. של החיילים. והם יוצרים חיבור ואחווה. במילואים אתה תלווה לבן אדם מחצית ממה שיש לך, באוכל או בכל פינוק ולא תהסס. את תוותרי לחברה על שעת שינה כי ככה זה אחיות לדרך. זה העולם הזה שזר לא יבין.
וכשחוזרים לאזרחות כל זה נעלם. החברים הישנים. השגרות הקטנות ולעיתים המעצבנות. המנהגים שניסית להדחיק או לשפר אבל רודפים אותך. כל מה שנעלם כשעלית על מדים וחזר ברגע ששבת לאזרחות. וזה כואב. לעיתים מהמם. לפעמים אפילו מדכא.
אני זוכר את עצמי שב לאוניברסיטה אחרי מבצע חומת מגן, בו פיקדתי על פלוגת צנחנים במילואים במשך 33 יום בסמטאות טול כרם. השיבה למסדרונות הרועשים של האוניברסיטה בהר הצופים הממה אותי. נראתה קצת לא ריאלית. לקח לי זמן להתרגל. אולי יותר מחודש. ובדרך הפסדתי לימודים. חוויות. ציונים. הכל נראה פתאם טפל. במיוחד למי שהיה בשדה הקרב והתבונן למוות בעיניים. ראה חברים נופלים ומחבלים מתים וריח אבק השריפה התערב בצחנת הדם ובזיעת הלוחמים. פשוט עולם אחר.
אשתי אומרת לי בפרופורציה של כמעט שלושה עשורים של מילואים שאני חוזר בדרך כלל מהורהר, עם תהיות על מהות החיים. עם רצון לבלות ולהספיק ועם נטייה להתמקד בעיקר ולשכוח מהטפל. זה עובר בדרך כלל אחרי כמה חודשים ואולי חבל שכך.
אבל ככה זה אצל כולם. כל אחד ואחת באופן שמייחד אותם אבל כולם חווים חוויה אחרת. מחוץ לזמן הרגיל.
ולכן תהיו עדינים איתם. תנו להם את הזמן. זה נראה כאילו הם שבו בשלום. בגופם ובנפשם. פחות או יותר. לעיתים הם צריכים עזרה. ייעוץ. טיפול. פיזי או נפשי. אולי קצת משניהם.
אבל הם שבו. תנו להם חיבוק. ושקט. הם היו שם בשבילנו. והם חזרו.