להכניע את חמאס, לשחרר את החטופים

ב-4 ביוני 1940 נשא צ'רצ'יל את הנאום שבו הוא גם אמר "נלך עד הסוף, נילחם בצרפת, נילחם בימים ובאוקיינוסים ... נגן על אדמתנו, יהיה המחיר אשר יהיה''.

הדברים האלה נאמרו ביום האחרון של 'מבצע דינמו' שנמשך שישה ימים בלבד, שבו 900 כלי שיט חילצו את מה שנשאר מחיל המשלוח הבריטי, שמנה כחצי מיליון חיילים שהחלו להגיע לגבול צרפת בלגיה בספטמבר 1939. שבעה חודשים לאחר מכן רק 338,226 מהם נחלצו בעור שיניהם מעיר הנמל הצרפתית דנקרק.

100,000 חיילים נוספים נזנחו ומצאו את דרכם לאנגליה בכוחות עצמם. על חופי דנקרק השאירו הבריטים 68,111 חיילים, מתוכם 40,000 שבויים, 11,014 הרוגים, עשרות מהם שבויים שנרצחו, ו- 14,074 פצועים (מקורות שונים מספרים שונים). עוד נותרו על החוף 700 טנקים, 45,000 משאיות ומכוניות, 20,000 אופנועים, 416,000 טונות של ציוד, 75,000 טונות של תחמושת, 162,000 טונות של דלק. זה היה מראה נורא של תבוסה מוחלטת.

הבריטים, אומה מוזרה, הוציאו מתוך התבוסה הזאת את "הנס של דנקרק". "במקום להתאבל על המובסים או האבודים" כותב שון לונגדן בספרו 'דנקרק: האנשים שנותרו מאחור', "אנשים הרגישו שיש להם סיבה לחגוג". "ברגע של סכנה לאומה", ממשיך לונגדן להסביר את המוזרות הבריטית, "לא היה זמן לחשוב על תבוסה – וגם לא על המובסים". לבריטים, גם לחיילים שנשבו, היה ברור שאלה שנותרו מאחור "הוקרבו למען טובת הכלל".

170,000 חיילים בריטים נלקחו חיים בשבי במהלך מלחמת העולם השנייה. 11,147 מתוכם נרצחו או מתו רק במחנות השבויים שבגרמניה. צ'רצ'יל והבריטים בכלל לא העלו בדעתם בשום שלב של המלחמה את האפשרות להתנות ניצחון בהחזרת שבויים. היה ברור לאומה המוזרה הזאת שהשבויים שיישארו בחיים ישוחררו רק אחרי שגרמניה ויפן יובסו וייכנעו ללא תנאי. האם אפשר לדמיין בכלל את צ'רצ'יל נכנע לדרישה של מתנגדיו הפוליטיים להחזיר את כל השבויים עכשיו, ולקפל אגב כך את אצבעות ה-V שלו?

היחס של ישראל לשבויים, חטופים ונעדרים, לעומת זאת, מאופיין בחוסר היגיון לאומי וצבאי, שכנראה נגרם כתוצאה מהאתוס היהודי של מצוות פדיון שבויים, שהפך גם בעיני אלה שאינם שומרי מסורת למצווה שעולה בחשיבותה על טובת הכלל, כפי ש'עסקת שליט' הוכיחה מעל לכל ספק. כדי לקיים את המצווה הזאת, החברה הישראלית מוכנה להתעלם מהסייג ההלכתי ש"אין פודים את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם", ולהישאר רק עם "ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים".

המלחמה שנכפתה עלינו בעקבות 'השואה בנגב' מתחילה לסדוק את הקונצנזוס של פדיון שבויים בכל מחיר. הסיבה לכך היא גם המספר הגדול של בני משפחות הנופלים והחטופים מהציבור הדתי-מסורתי, וגם ההבנה שבשונה ממבצעים צבאיים, המלחמה שבאה בעקבות 'השואה בנגב' היא מלחמה על קיומו של הכלל. תעצומות הנפש של חלק משמעותי ממשפחות החטופים, שרק אלוהים יודע מאיפה הן שואבות אותן, מאפשרות להן להתעלות מעל לכאב הפרטי הבלתי נסבל שלהן, מה שמאפשר להן לראות את מה שצריך להיות ברור, שבמלחמה הזאת טובת הכלל עולה על טובת הפרט.

במלחמה הזאת, שהיא חסרת תקדים, שחיקתו של קונצנזוס פדיון שבויים בכל מחיר בא לידי ביטוי בהתפלגותן של משפחות החטופים לשני ארגונים – 'מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים' בהובלת 'איש קפלן' רונן צור, ו'פורום תקווה' של משפחות חטופים שפרשו מה'מטה' אחרי שספגו שם גידופים. בין מקימיו צביקה מור, שבנו איתן בין החטופים.

מטרת 'מטה המשפחות החטופים' היא "השבתם הביתה ללא שיהוי, כמשימה לאומית". הסיסמה של משפחות החטופים שהצטרפו ל'מטה' הזה היא "החזירו אותם עכשיו", גם אם זה אומר הפסקת הלחימה ועסקה של "כולם תמורת כולם", שתחזיר לעזה אלף סינווארים שיתכננו את 'מבול אל אקצה' מס' שתיים שלוש וארבע. המשמעות של "כולם תמורת כולם" היא שטובת הפרט קודמת לטובת הכלל. "כולם תמורת כולם" זאת אפשרות ריאלית שבעתיד הלא רחוק איזה "סינוואר" משוחרר יאנוס וירצח חטופה משוחררת.

'פורום תקווה' דורש "לשחרר את יקירנו מתוך גבורה, מתוך הכנעת החמאס, מתוך חיזוק הרוח של העם היקר שלנו, וללא דיבורים על שחרור מאסיבי של רוצחים (ש...)מרחיק את שחרור החטופים ומסכן את כולנו". לעומת ה'מטה' שמתמקד בפרט, 'פורום תקווה' אומר מפיו של צביקה מור, ש"אנחנו נמצאים במלחמה ומלחמה זה קולקטיב שנלחם בקולקטיב ... כאשר הכלל נמצא בסכנה, הפרטים צריכים להיות מוכנים למסור את הנפש".

החידוש כאן הוא לא בעצם הבעה של דעה שונה מהקונצנזוס. דעות נגד עסקאות שחרור מחבלים נשמעו בעבר. החידוש הוא שעכשיו משפחות החטופים עצמן קוראות תגר על הקונצזוס הישן שמבטא 'מטה החטופים'. קשה לדעת עכשיו לאיזה צד נוטה הקבינט הביטחוני אבל, לפחות מהקולות שעולים ממשפחות החטופים וגם ממשפחות חללי צה"ל שנפלו במלחמה הזאת, הרושם הוא שמשפחות רבות מאוד שמצליחות להתעלות מעל לכאב הפרטי הקשה מנשוא שלהן, דורשות מהממשלה שתביא לכניעה ללא תנאי של חמאס, שתביא לשחרור החטופים.

אחרי שבנה החטוף יותם ז"ל נהרג בשוגג מאש חיילי צה"ל, אמרה אימו איריס חיים בהזדמנויות שונות גם את הדברים האלה: "זו לא הייתה שבעה פרטית אלא שבעה ציבורית ... הבנו מתוך השבעה הזו שאנחנו לא אנשים פרטיים ... אני מאמינה שהאחדות תגיע מהעם למטה. הגיעו השבוע אנשים שמייצגים קהילות שלמות הרוצות את הביחד כי כולם מבינים שרק ככה אפשר לחיות. אחרת נכחד".

ולא פחות חשוב, שבירת קונצנזוס פדיון שבויים עכשיו ובכל מחיר נסדק על ידי הלוחמים עצמם, שממש בימים אלה הקימו מול הכנסת את 'מאהל המילואימניקים'. כמו 'פורום תקווה', גם הלוחמים האלה, שבאים מימין ומשמאל, אומרים לממשלה "לא חוזרים עד שמכריעים". ארבע מטרות ללוחמים האלה שמגינים עלינו בחירוף נפש, שנראה שמייצגים את רוב לוחמי המילואים, שעזבו הכל כדי "להפוך את המחדל לניצחון, ואת הטבח להכרעה": "לקיחת שטח משמעותי מהרצועה והפיכתו לשטח מדינת ישראל; החלת עונש מוות למשתתפי הטבח; מדיניות רשמית של עידוד הגירת העזתים; חיסול זרועות החמאס בחו"ל". שחרור החטופים זאת מטרה מובנת מאליה, שמותנית בהכרעת חמאס, ולא "בכל מחיר".

עד לא מזמן זה בכלל לא היה ברור, שטובת הכלל קודמת לטובת הפרט, ושצריך להגן על אדמתנו, יהיה המחיר אשר יהיה. אחרי השואה בנגב אפשר להגיד שהרבה בזכות משפחות החללים והחטופים ובזכות הלוחמים שלנו, רבים כבר מבינים ששחרור כל החטופים עכשיו זאת סיסמה שנושאת בחובה סכנה גדולה לכלל עם ישראל. המחיר של "כולם תמורת כולם עכשיו" צריך להיות ברור – כניעה של ישראל לישות נאצית. מדינה חפצת חיים לא יכולה לשלם מחיר כזה, וצריך רק לקוות שאלה שיושבים בקבינט הביטחוני והמורחב מבינים את זה בעצמם, גם בלי ההסברים של 'פורום תקווה' ו'מאהל המילואימניקים'.

אם הם לא יבינו, אם הם ייכנעו ללחץ של "כולם תמורת כולם", שמם ייזכר לדיראון עולם בספר ההיסטוריה הפלאית של עם ישראל.