עם הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, שוחחנו על המחלוקת הפנים מגזרית סביב השאלה אם יש או אין מקום למה שכבר מכונה בתואר "ספירת הכיפות" בקרב הנופלים.
את השיחה עמנו מקיים הרב גודמן זמן קצר לאחר עוד מפגש עם צוות ניהול באחד ממוסדות החינוך שמתמודד עם נפילתו בקרב של אח לאחת המורות המרכזיות בצוות ונדרש שיקול הדעת כיצד נכון לנהוג בשעה קשה שכזו.
"כמות הנופלים אצלנו עצומה ויחד עם זאת אני גאה לומר שאין לי מושג בדיוק כמה. כלומר, יש רשימה מסודרת אבל לא ספרתי כמה יש בה ואין לי שום עניין לעסוק בזה כי כואב בדיוק באותה מידה על כל נופל והעתיד של כולנו הולך ונבנה בזכות אנשים מופלאים שמחרפים את נפשם ולפעמים משלמים בנפשם. זו הרישא, שכולם חשובים ויקרים ולוואי ויהיה לנו הזמן ללכת ולנחם משפחות שלא הכרנו", אומר הרב גודמן ומציע לכולנו להיכנס למשפחות נופלים שפזורות בכל הארץ, לומר שאמנם לא הכרנו את הבן אבל אנחנו חלק מהעם הזה וכאחים באנו להיות איתם באבלם. "זו נקודת המוצא וקשה לי להאמין שמישהו יחלוק על כך".
מעבר לכך, אומר הרב גודמן, שיח מספר הנופלים תלוי במגמה שמאחוריו. "אם רואים את אחוז הנופלים ומזה מסיק מה המסרים החינוכיים שמחלחלים, שהלוואי ונזכה כולנו לחיים של מסירות ולא למסירת החיים, אם המטרה היא לזקק פנימה ולדייק פנימה וגם לחבק את המשפחות, זה בהחלט במקום ויש לזה ערך. לדון עם הצעירים מה ניתן לדון בכך ודיון על ערכי היסוד שלאורם נחיה, זה מבורך ורצוי. לא מתוך גאווה אלא מתוך מקום של מחויבות".
לעומת זאת, אומר הרב גודמן, קיימת קיצוניות הפוכה: "אם המטרה היא לומר שבגלל זה מגיעים לנו תקציבים או זכויות, אז אני מאוד מאוד רחוק מזה ומציע לכולם להתרחק מזה". וישנה המציאות השלישית שאותה רואה הרב גודמן כמורכבת "כשאני אומר לאחרים שהטענה שאנחנו משתמטים או מתחמקים היא לא נכונה. אני מפקפק בתועלת שבכך. יש מי שכתב שאנחנו צריכים לעסוק בכך כדי להראות לאחרים שאנחנו לא משתמטים, אני לא חושב שמי שמסוגל לטעון טענה כזו בימים כאלה יישמע אותנו אם נפרסם".
ועם זאת אנחנו שואלים אם יש מקום לשיח הזה דווקא במגזר שחש "ילד כאפות" לאורך שנים הן בהיבט החברתי שבו האשימו אותו בכל דבר, בין בהיבט המדיני כשהתעלמו מעמדתו שוב ושוב, בין בהיבט הפוליטי שבו הוא הותקף בכל הזדמנות, וכעת נראה שיתכן ודמותם של הנופלים חושפת בפני הציבור כולו מיהו אותו ציבור של הציונות הדתית.
"יש אבחנה חדה בין הקולות שנשמעים יום ולילה בערוצי הטלוויזיה ובחלק מהעיתונים לבין המציאות בעם, שם יש אחווה והתגייסות גם אחרי יותר משלושה חודשים. התקשורת לצערי נמצאת בחלקה בפלנטה אחרת והיא מתקיפה בזה, ולכן אני לא מרגיש מושמץ או מותקף. אפשר לדבר עם בעל הבאסטה בשוק או עם נהג האוטובוס ולחוש אהדה. אני ממש לא מרגיש מסכן", משיב הרב גודמן ומוסיף כי הוא "מרגיש חלק מהעם ולא בא להוכיח שעשיתי כך או לא עשיתי אחרת".
מעבר לכל זאת, סבור הרב גודמן כי עבור אותו מיעוט שבעיניו כל מה שתעשה הציונות הדתית אינו בסדר, המהלכים הללו יהיו חסרי תועלת גם אם לגיטימיים כי אותם כבר לא ניתן יהיה לשכנע, עבורם הפרסום לא יועיל.
"אם מישהו רוצה להקים אנדרטה לנופלי הציונות הדתית, במידה והוא יודע להגדיר אותם, זה אפשרי, אבל אני לא רואה בזה ברכה או בשורה. זה גם בניגוד לאופיינו שהוא רואה אותנו כחלק מהעם ולכן אנחנו נלחמים כחלק מהעם ולכן אנחנו לא מתגאים כנקודת מוצא אלא עושים את שליחותינו ואומרים על כך תודה. אנחנו לא עושים זאת כדי להראות לאחרים, כפי שגם הקיבוצים לא עשו זאת כדי להראות לאחרים. אם המטרה לשכנע את הבודדים אין סיכוי. חלק מהתקשורת מגדלת ומנפחת אותם. אנחנו עושים את שליחותינו ואת ייעודינו, מאמינים בדרכנו ומרגישים זכות לקחת חלק במערכה על קיומו של כל מי שחי בארץ הזו".