"הותר לפרסום" - הלב נשבר בכל פעם מחדש למקרא שתי המילים הללו בעדכוני החדשות המופצים.
ברגע שמוסר צו איסור הפרסום, שנועד להבטיח שמשפחות הנופלים יהיו הראשונות שיקבלו את המידע על שאירע ליקיריהן, מותרים לפרסום שמות החיילים שקיפחו את חייהם.
אנו מסתערים על המכשירים, גוללים את רשימת השמות ומחפשים פרצופים מוכרים. כשלא מופיע ברשימה שם שאנחנו מכירים, נפלטת מפינו אנחת רווחה מלווה באי-נוחות. אך ההקלה מתחלפת במהירות ביגון - נכון, אולי לא הכרנו אף אחד מהם באופן אישי, אבל רבים אחרים כן הכירו. רבים אהבו אותם. הלב והחיים שלהם זה עתה נשברו לרסיסים.
חוויית קריאת השמות התחדדה עבורי במיוחד לאחר שבשבת שעברה התחלנו את ספר שמות, חומש שנפתח בהיעדרן הזועק של דמויות בעלות שם. בני ישראל מוכנעים והופכים למשועבדים, ומסופר לנו שאיש ללא שם מבית לוי התחתן עם אישה נטולת-שם שהניחה את בנה מחוסר השם בתיבה ביאור, תחת השגחתה של אחותו נטולת השם, עד שבת פרעה ששמה אינו מוזכר מוצאת את התינוק, לוקחת אותו לביתה וקוראת לו משה. ואפילו כשהגואל-לעתיד גדל ויוצא אל העולם הגדול, הוא מוסיף וחווה תקריות עם מצריים ועבריים חסרי-שם. שכן חומש שמות נפתח בכך שעם ישראל נמצא במצב שבו אין לו מדינה, הוא תחת שעבוד, ובמסגרת הקיום הזה שלו, המספרים, ולא השמות, חשובים.
התפנית מתרחשת בפרשת השבוע, פרשת וארא. מוקד ההתגלות של הקב"ה למשה היא חשיפת שם ה' המורכב מארבע אותיות – יקוק. בדומה לכל כינוייו של הקב"ה, השם הזה מייצג היבט ייחודי של מהותו של ה'. במקרה של השם יקוק, שהתורה מציינת שלא נמסר אפילו לאברהם, ליצחק וליעקב, מדובר ביכולת שלנו כעם להיות בקשר קרוב עמו. גאולתם של בני ישראל מתחילה בחשיפת שמו של הקב"ה, אותו שם ייחודי המייצג את היכולת של הקב"ה לקיים מערכת יחסים הדוקה עִם עם ישראל.
מיד לאחר שמוענק לנו שמו של הקב"ה, יקוק, ועם הכרזתו של ה' על הבחירה בנו ועל גאולתנו, אנו עוברים מקיום פריפריאלי לקיום שיש לו פוטנציאל ותכלית. ברגע שהקב"ה מרומם את יחסו לעם ישראל ומבטא זאת באמצעות שמו הפרטי והאישי, גם השמות הפרטיים והאישיים שלנו מקבלים את מלוא המשמעות שלהם. שכן, כל שם מייצג את המאוויים והשאיפות שהורינו העניקו לנו, לצד הערכים והאידיאלים שהם שואפים שנממש באמצעות ההחלטות שנקבל ואורח החיים שננהל.
עם תחילת הגאולה, שמותינו הופכים שוב לרלוונטיים, ומיד מתחילה התורה לנקוב בשמותינו האנושיים: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם..." (שמות ו', י"ד). האנונימיות המאפיינת את הסיפורים הפותחים את ספר שמות משקפת את חוויית העבדות, שבמהלכה נשללו מן האדם לא רק התנאים הפיזיים לקיומם של חיים סבירים, אלא גם כבודו והאינדיבידואליות שלו, שעל בסיסם מתגבשות ההוויה האישית, המשפחה והקהילה. אך סיפור הגאולה מתחיל בפרץ האנרגיה, המיוצגת על ידי השם: הקריאה בשמו של משה, הקריאה בשמו של הקב"ה, ומיד לאחר מכן, ציון השושלות לבית ישראל, או במילים אחרות – הקריאה בשמות שלנו. השמות שלנו הם המעניקים לנו אופי שאפתני, אינדיבידואליות וסיפור משל עצמנו. להיות מישהו עבור עצמך ועבור הסובבים אותך.
ברשימות השמות שמתיר צה"ל לפרסום ניתן לראות את קיבוץ הגלויות על שלל גווניו, והן כוללות שמות פרטיים ושמות משפחה ששורשיהם נעוצים בעברית המודרנית, בערבית, ביידיש, באמהרית, ברוסית, באנגלית, בלדינו ובשפות נוספות שדיברנו במדינות שמהן התקבצו כל ישראל ושבו למולדתם. בעזרת שם ופנים באפשרותנו להתחיל ולהעלות בדמיוננו את האדם שהיה, את החיים שחיי ואת הסיפור שהותיר מאחוריו. בדיוק כפי שחשיפת שם האלוקות היא צורת התגלות בפני עצמה, כך התרת שמות הנופלים לפרסום פותחת בפנינו צוהר לעולמותיהם הפנימיים של אלה שהקריבו את חייהם על מנת שאנו נוכל לחיות את חיינו. כפי שהכינוי יקוק מקרב אותנו מעט יותר לקב"ה, כך קריאת שמות הנופלים מאפשרת להם להתגלות אלינו בשנית. היא מחלצת אותם מתוך תצלומי התקריב במדים ופורשת בפנינו את החיים שחיו כשלא לבשו מדים, את משפחותיהם, תחומי עיסוקיהם והתחביבים שלהם, את כל מה שהופך אותנו למי שאנחנו. היא מקרבת את הנופלים אלינו, הופכת אותם למוחשיים יותר ומעמיקה את האובדן.
וממש כפי שאנו קוראים בשם ה', אנו קוראים גם בשמות האנשים והנשים האלה. אנחנו ממשיכים לנקוב בשמות החטופים ובשמות הפצועים בתפילותינו, ולרגע לא שוכחים שמדובר בפרטים המרכיבים את הצער הקולקטיבי שלנו. ואף שכעת, בעיצומה של הלחימה, אנו חסרים את האמצעים להביא גאולה שלמה לאחינו ולאחיותינו שנפלו ולהבטיח שמורשתם תמשיך גם לאחר מותם, הרי שנוכל לכל הפחות להתחיל את התהליך ולגאול אותם גאולה חלקית בכך שנזכור את שמותיהם ואת סיפוריהם, ננציח את מי שכל אחד ואחת מהם היה לצד יקיריהם וקהילותיהם, ונעניק המשכיות לשמותיהם.
הרב ברנדר הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'