
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, התארח אמש בתוכניתו הקבועה בכאן מורשת, ועמד על כמה עניינים חשובים בפרשת השבוע המשתקפים בחיינו בכלל ובמלחמה הנוכחית בפרט.
פרופ' כהן פתח ואמר כי פרשת השבוע וארא, המתכתבת עם ההגדה של פסח, מתכתבת גם עם מציאות חיינו כאן ועכשיו.
עם ישראל נמצא במצרים במציאות קשה של שעבוד, שעבוד פיסי אך גם שעבוד רוחני, כלומר רוח העם נכאה וכאובה. משה לא מאמין שהם ישמעו לו כשהוא יבוא לבשר על הגאולה. ואכן: 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'.
הרב זקס כותב כי הם לא יכלו להקשיב לרעיון נשגב ככל שיהיה כאשר הצרכים הבסיסיים שלהם לא מסופקים. הרמב"ם מדגיש זאת במורה נבוכים ואומר שיש שתי מטרות לאדם: תיקון הגוף ותיקון הנפש. תיקון הנפש הוא נכבד יותר מתיקון הגוף, אך תיקון הגוף קודם בטבע ובזמן והוא תנאי לתיקון הנפש. השגות רוחניות אינן אפשריות כל עוד לא ניתנו לגוף צרכים הכרחיים.
הדברים משתקפים גם בסולם הצרכים של מאסלו המתאר סולם בן חמישה שלבים: השלב הנמוך והבסיסי ביותר הוא הצרכים הפיסיולוגיים – מזון ומקלט – הישרדות. מעליו באים צרכי הבטחון – עבודה יציבה למשל. מעליו הצורך "באהבה והשתייכות", מעליו "הכרה וכבוד" ומעליו "מימוש עצמי". לאחר מכן הוסיף מאסלו את "שגב והתעלות". אדם שצרכיו הבסיסיים לא מסופקים ועבודתו לא מספיק יציבה יתקשה לעלות למדרגות רוחניות וגבוהות יותר.
פרופ' כהן אמר שלמרות הדברים המקובלים הללו – לימד אותנו ויקטור פרנקל מניסיונו במחנות ההשמדה כי המשמעות שמצא אדם בחייו היא שאפשרה לו לשרוד את התנאים הקשים של חיי המחנה, לאחד היה זה ספר שהוא צריך לכתוב, לאחר היה זה בן משפחה שמחכה לו ועוד. ביום שהתפוגגה לאדם המשמעות שהוא מצא לעצמו – מערכות גופו קרסו והוא התדרדר למותו.
פרופ' כהן קישר את הדברים לספרו של סיימון סינק "מעגלי הזהב" לפיהם מתברר כי חברות מסחריות מצליחות – הן חברות שעסקו ב WHY ב'למה' לפני עסקו ב HOW & WHAT. כלומר החברות הללו דיברו על פיתוח המוצר שלהם כמקדם תכלית כלשהיא בעולם, ובכך הם גייסו יותר את עובדיהם, וגם את הציבור שרכש מהם את המוצר מכיוון שהתחבר לרעיון שיש בו משמעות.
פרופ' כהן טען כי המחקרים הללו מוכיחים בניגוד לסולם הצרכים של מאסלו כי לעיתים המשמעות שנותנים לאדם היא הסוחבת אחריה את הצרכים הפיסיולוגיים והחומריים. כשיש לאדם משמעות הוא מוצא כוחות להתמודד עם קשייו הפיסיולוגיים. משה ניסה להציע לעם תקוה ומשמעות אף שהוא מצא אותם בתוך שעבוד קשה. אולי משה הבין את מה שהוכח במחקרים מאוחרים – תן לעם תקוה ומשמעות רוחנית – והיא תסייע להם להתמודד עם השעבוד הנורא והקשה.
פרופ' כהן התייחס לשירו המרעיד והמלנכולי של חנן בן ארי 'עטלף עיוור' שצובר קצב צפיות מטורף המלמד על הזדהות הציבור עם השיר.
לדבריו: "חנן כותב על אדם שהוא נרקומן של אושר ומתארו כמי שנגמר לו האויר. זהו אחד ממאפייני אדם בדור הנוכחי המבקש אושר, מצליחנות, פרסום, כאן ועכשיו ושם את התכלית הזו במרכז חייו. תכלית שכלל לא נזכרה בסולם הצרכים של מאסלו כצורך. כשאדם זה לא מוצא אושר הוא מתדרדר לתהום הצער, ומטביע את יגונו בשיר 'עטלף עיוור' ודומיו. אך זה לא עוזר באמת – כי הצער לא מתרפא והכאב לא נעלם.
האדם צריך להיות 'נרקומן של משמעות', של תכלית, של 'למה'. האושר וההרגשה הטובה שלנו עם עצמנו יהיו תוצר לוואי של אלו ולא תכלית בפני עצמה. כך שגם אם לא נשיג אושר, לא ניכנס למלנכוליה. אדם מאושר הוא אדם שמרגיש שיש אישור למה שהוא עושה, אדם שמרגיש שהוא פועל על פי הוראות ההפעלה ועושה מה שנכון לעשות, גם אם הוא לא מצליח להגיע ל HIGH מטורף."
לדבריו: "המלחמה לימדה אותנו עד כמה אנשים זקוקים למשמעות, ועד כמה היא היא הדבר החשוב בחיים. אחוזי הגיוס הלא רגילים שעומדים ביחידות מסוימות על מאה וחמישים אחוז ויותר, מלמדים אותנו כי המשמעות מתגברת על החוסר בצרכים הפיסיולוגיים, על איבוד עבודה לעיתים, ועל קשיי המלחמה. לבסוף היא גם מביאה אושר אמיתי לאדם שאינו רגעי ואינו בר חלוף".
להצלחת חיילינו, לרפואת פצועינו ולהשבת כל חטופינו. ולזכרו של הקצין שאולי גרינגליק הי"ד שביצע את השיר בכשרון רב, ויתר על המועמדות לאירוויזיון לטובת המלחמה והמשמעות וביקש לשמור על אחדות העם. אמן.