100 ימים למלחמה. האם שכחנו? האם הזעזוע החד הפך לקהה? האם הזעם המוסרי התמסמס? האם הנחרצות בה יצאנו למערכה, באמירות קונצנזוס חזקות, נחלשה?
לא ולא. העוצמה המוסרית של עם ישראל רק גדלה. לוחמינו מסתערים יומם ולילה על קיני האויב ללא לאות, הגבורה שלהם שהתגלתה כאור בתוך אפילת המחדל - הופכת לראש החץ, גם אם נושאי הכשלון נגררים מאחור.
קול זעקת אחינו ואחיותינו, מבוגרים וילדים, חיילים וחיילות, שזועקים אלינו מן האדמה פשוטו כמשמעו - רק הולך ומתעצם ומחדד את בשרנו.
אין שגרה, אין סדר יום רגיל, אין יום ואין לילה, אין מדינת ישראל של פעם, אלא מדינה מתחדשת, חברה ישנה-חדשה ששמה בראש מעייניה את עצם קיומה, את מהותה, את יסודי היסודות של זכות העם היהודי על ארצו.
כוח מוסרי עצום זה, יכול לפרנס רוחנית את עם הנצח גם בדרך ארוכה. גם בעוד 1000 ימי לחימה נוספים.
אבל הוא מעדיף בצדק את הקצרה, כי אספקה לחמאס, בדלק ובסחורות - זהו מעשה מטורף ובלתי מוסרי, כלפי הלוחמים, כלפי החטופים, כלפי העם כולו.
מכה ניצחת לאויב, אבחת חרב, כתישה, הרס חסר פרופורציה, הם לא רק שיקול תועלתי או אסטרטגי, אלא חובה מוסרית עליונה. לבער את הרוע, להכרית אותו. עד תום.
ניצחון מוחץ, לא תיקו, לא ליד, לא בערך, זו בריאות לאומית, ישרות היסטורית, צדק מוחלט ומחויב.
סילוק אומת רשע מארצנו, על כל מעגליה - רק היא תאפשר את ישיבתנו בארצנו. אויבינו בוחנים תגובה והם יבינו את המסר: שחררו אותם מיד. אל תתעסקו איתנו. בחיים. כל הקם להורגנו - נשכים להורגו. גישה זו תמנע לא רק חטיפות נוספות, אלא גם מחשבה על חטיפות.
לכן נדרוש ביום ה100 למלחמה:
שבירת מלתעות האויב. הצלת עם ישראל כולו. הצלת אחינו ואחיותינו.
רוח יהודית מנשבת בכל שדרות העם. רוח גבורה מפעמת בשדה הקרב. כיבוש. גירוש האויב. התיישבות.
הכותב הוא מנכ"ל הארגונים 'תורת לחימה' ו'חותם'