שני ימי ישיבות בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג חשפו לעין כל את ישראל היפה, הלוחמת על צידקתה וביטחונה. אין זה חשוב מה יפסוק בית הדין. כדרכם של מוסדות בינלאומיים אחרים, ישראל והסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הם תמיד במוקד דיוניהם.
כל עניין אחר נדחק הצידה מסדר היום ברגע שעולה על השולחן העניין הפלסטיני. ישראל תמיד "זוכה" לגינויים. תמיד מואשמת. 'או"ם שמום' – פסק בן-גוריון, ובכך קיבע מלכתחילה את התייחסות ישראל למוסדות הבינלאומיים המוטים. ואין זה מפליא. מספר המדינות העויינות את ישראל, בתוכן עשרות המדינות האיסלאמיות, עולה פי כמה על תומכיה וארה"ב בראשן.
רבים בתוכנו טענו, כי אל לה לישראל להשתתף ב"קרקס" הבינלאומי ולא להופיע בבית הדין בהאג בתלונה המבישה של דרום-אפריקה. טוב שהחליטה לשתף הפעם פעולה. שלחה את אהרון ברק להימנות על חבר השופטים, וגם שלחה את בכירי משפטניה להשיב לעלילות הכזב. הצדק הישראלי כל-כך שקוף, שאסור היה להשאיר את הזירה למעלילים, בעוד המלחמה במרצחים נמשכת.
עם ישראל התפעל מהופעתם של ארבעת נציגיו קבל אולם ועולם, יום לאחר שהתובעת, משתפת הפעולה עם חמאס, הציגה מסכת שקרים ועיוותים, ניפחה כל התבטאות לא-מוצלחת של פוליטיקאי ישראלי שולי. משפטנינו השיבו להם מנה אחת אפיים, והדברים ידועים. לכן, אין זה חשוב מה יפסוק בית-הדין הפומפוזי. סוף-סוף ה'קייז' הישראלי, שההסברה שלנו כשלה להציגו בעולם בצורה חד משמעית, זכה להצגה מרשימה, חכמה, מנומקת כהלכה. כל מי שצפה בנאומים, לבו התמלא גאווה. הנה סוף-סוף נשמע ברבים קולה הנאור של ישראל, באופן רהוט ומדוייק. פניהם של חברי הצוות הדרום-אפריקאי היו עגומות למדי.
להשתתפותנו היתה חשיבות נוספת. תוך כדי שני ימי הדיונים, התייצבו גרמניה ובריטניה בגלוי, באופן חד-משמעי, לצידה של ישראל. בעיקר יש לציין את עמדתה של גרמניה. מיום ליום מתגלית, לצד ארה"ב, כידידת אמת של מדינת היהודים. יש להדגיש עם זאת, כי שלוש המדינות הללו תומכות, ולו בחצי פה, ב'פתרון שתי המדינות', שאינו מקובל על ממשלת ישראל. לא נקבל מדינה עויינת, חמאסית, גם ביו"ש, על גבול כפר-סבא ועפולה. הטבח בשבעה באוקטובר חייב לשמש נימוק מרכזי לכך, ששלטון ערבי-טרוריסטי ביו"ש יסכן את עצם קיום ישראל. חצי מיליון יהודים כבר מתגוררים בעשרות ישובים פורחים בחבלי יהודה ושומרון.
שארה"ב תומכת בנו – אין זה מפתיע. עוצמת התמיכה של מימשל ביידן מחממת את הלב, הגם שמיום ליום גוברים מוושינגטון הלחצים עלינו למהר ולסיים את מלאכת הלחימה. לא כן גרמניה, שלעם היהודי חשבון היסטורי מר, בל יימחה, עימה. אנחנו זוכרים היטב את העבר הנורא, את השואה שהמיטה גרמניה הנאצית על העם היהודי חסר האונים, אבל גם מביטים קדימה למען עתיד ישראל. לכן, עושים את ההפרדה בין אז להיום. זוהי באמת גרמניה אחרת – עוד מונח שטבע בן-גוריון, ולא הכל השלימו עימו. ידידותה לישראל, בוודאי בימים אלה בעקבות טבח השבעה באוקטובר, היא לנו נכס חשוב ביותר. בעקבות תמיכתה הבלתי-מסוייגת בישראל, לא אמנע עוד מלבקר בגרמניה.
יש להזכיר מדינה נוספת, צנועה, שידידותה לישראל רבת מסורת מזה שנים רבות – צ'כיה. עוד ב1948 מילאה צ'כיה (אז צ'כוסלובקיה) את התפקיד שממלאת היום ארה"ב ביחס לישראל ולמלחמה. סיפקה לצבא ישראל רובים, תחמושת ואפילו מטוסים – כאשר ארה"ב דאז מטילה אמברגו על מכירת נשק למזה"ת. כטירון בצה"ל ב1962, אני זוכר במיוחד את הרובה הצ'כי הלא-אוטומטי. היה זה הנשק האישי, שעליו התאמנתי. עד היום אני כמו חש את מכת הדף הקת ההולמת על כתפי בכל ירי. חלק מהרובים הללו היו שלל מגרמניה הנאצית. על קתותיהם היה מוטבע צלב הקרס.
בהיפוך לידידות הגדולות, מדינות אחרות החמירו את איבתן לישראל. ראשונה שבהן היא כמובן תורכיה של ארדואן, שמתגייסת לסייע לדרום-אפריקה בהשחרת ישראל. זוהי תורכיה שמארחת את ראשי החמאס ושאר מנהיגים של אירגוני טרור. מנגד מדכאת באכזריות את המיעוט הכורדי בגבולה, שלא להזכיר את טבח הארמנים. נזכיר את אירלנד, שמכבר מיקמה עצמה לטובת הצד הפלסטיני. באחרונה נשמעו מתוכה קולות הקוראים למאמן הכדורגל האירי של מכבי תל-אביב, להתפטר ולשוב הביתה. גם מישראל עלו קולות מופרעים הקוראים לסייע לדין בינלאומי על "פשעי" ישראל. בין אלה – זאב דגני מנהל גימנסיה "הרצליה". ה"מחנך" הפוסט-ציוני הזה עדיין לא פוטר משום-מה.
מעל לכל, ההצגה האנטישמית בבית-הדין הבינלאומי בהאג הצליחה לאחד עוד יותר את רוב הציבור בישראל, לטעת בו תקווה וגאווה, ואין זה משנה מה תהיה פסיקתו. מעז או מהאג יצא מתוק.